קמבודיה

30 בנובמבר 2016

גם כאן אני מזהיר מראש - זה קצת ארוך, תתרגעו, אתם מכירים את הנוהל..
את הויזה לקמבודיה הוצאנו דרך האינטרנט כשהיינו בהואה הין. תיק תק, ממלאים פרטים, נפרדים יפה מ 200$ וכעבור יומיים יש במייל ויזות לחודש לכל המשפחה.
מצויידים בויזות האלקטרוניות שלנו עשינו את הנסיעה אל עבר הגבול עם חששות. בעיקר ממה שמצפה לנו בקמבודיה, כי שמענו חוויות קיצוניות לכאן ולכאן וגם כי קראתי הרבה סיפורים על רמאויות במעבר הגבול אליו אנחנו מגיעים עוד שלוש שורות.
סיפרו לנו על שוטרים קמבודים מושחתים שינסו להגיד לנו שהדרכונים שלנו מזוייפים כדי שנשלם להם, על פקידי מכס סטייל טנצר המניאק, על נהגי טוק טוק שלא יורידו אותנו בגבול אלא בסוכנות נסיעות שתנסה לגבות מאיתנו כסף על פארש וכדומה. אז לבשתי שכפ"צ, קפל"ד העברתי בורר לאוטומט וקדימה לקרב!
הגענו אל מעבר הגבול, לא ירדתי מהטוק טוק עד שוידאתי שהנהג הוביל אותנו למקום המתאים, ירדנו, מילאנו את הטפסים הדרושים, עברנו את הצד התאילנדי ועכשיו לתקוף! (את הקמבודים יעני).
איזה לתקוף ואיזה ג'יבוטים, הכל עבר חלק כמו הטוסיק של יאיר, הייתם צריכים לראות אותי שם, כולם סופר נחמדים אלינו ואני רק מחפש איפה המצלמה של שילון. הקמבודים כל כך חמודים שבא לאכול אותם.

עברנו את הגבול, אפילו חיכה לנו אוטובוס שיסיע אותנו אל התחנה המרכזית ללא תשלום, שם השתלם לנו יותר (שוב) לקחת מונית אל העיר סיאם ריפ. שלוש שעות וחצי ואנחנו שם.
הגענו, ישר הציעו לי טוק טוק ומריחואנה.
אושרת ישבה עם תמר ויאיר במסעדה מקומית ורועי ואני יצאנו לחפש מקום ללון בו. אני מסתכל על המחיר ועל מספר המיטות בחדר ורועי בוחר את החדר לפי הטלוויזיה, אם יש לה חיבור למחשב שלנו או לא..
מצאנו מלון נחמד, מרחק של עשרים דקות הליכה ממרכז העניינים, 20$ ללילה כולל ארוחת בוקר. יתרונות: חדר פצצה, נוף לבריכה מטמטמת, יש בריכה, יש מעלית. חסרונות: חדר פצצה (הילדים עוד יתרגלו), אמנם יש נוף לבריכה מטמטמת, אבל היא של המלון הסמוך, הבריכה של המלון ג'יפה, המעלית לא פועלת והחדר בקומה שלישית..כיף פה!
בערב יצאתי לטייל במרכז העיר, הגעתי אל הרחוב המרכזי (pub street), ישר הציעו לי טוק טוק ומריחואנה. התיישבתי לי באיזה פאב מגניב, צפיתי בהופעה חיה של איזה הרכב מקומי שביצע להיטים מערביים, התמוגגתי מהיכן שאני נמצא ורק חבל היה לי שלא היה לי עם מי לחלוק את הרגע. סיאם ריפ מגניבה ביותר.
מי שלא יודע, סיאם ריפ נמצאת על יד מקדשי אנגקור ואט. לפי מקורות זרים אחד המקומות היפים בעולם. אז יאללה, אנגקור ואט. סגרתי עם נהג טוק טוק (בלי המריחואנה) נחמד שפגשנו שיאסוף אותנו בשעה 05:00 לפנות בוקר (כי יש קטע כזה לראות את הזריחה שם), הערנו את הילדים ונסענו אל המקדשים. קנינו כרטיסים במחיר סביר, נס קפה ושוקו במחיר מופקע וקדימה, לעסק.
טיילנו וטיילנו כל היום, אכלנו ארוחת בוקר שארזו לנו מהמלון, ראינו פיל (פעם ראשונה של יאיר), ונעבור ישר למסקנות:
יופי, מקדשים...
כאילו, סבבה, יפה וכזה (וואי וואי אני צריך להיות זהיר במילותיי), לא יודע, אני לא תופס מעצמי אדם רדוד וחסר רגשות או .. לא יודע, כולה מקדשים עם המון המוני עיטורים והיסטוריה מפוארת, כאילו (ואני מה זה זהיר) מה שעשינו בפירמידות הרבה יותר מרשים!! (בששת הימים וגם ביום כיפורים חחחחחחח סתם). אבל אנשים עפו על המקום הזה כאילו.. לא יודע, לקחו יותר מדי טוק טוק ומריחואנה כזה.. אולי כשאתבגר אבין את ההתפעלות היתרה מהמקום.
בסדר, העברנו יום נחמד סה"כ (ראינו פיל!), סימנו וי ענק על המקום ותשימו לב בתמונות לקטע קורע - תמר חלתה בתשעה באב באותו היום, הייתה מבאוסה ואני רק מצלם ומצלם אותה. חחח תראו אותה בתמונות.

העברנו כמה ימים נחמדים ונעימים מאד בסיאפ ריפ, היעד הבא - פנום פן.
אל פנום פן היינו חייבים להגיע כדי להוציא ויזות לוייטנאם וגם כי גם ככה עוברים שם בדרך ליעד הבא שלנו, סיהנוקוויל, אז נראה את העיר קצת.
הזמנו אוטובוס של חברה מקומית שיש להם איסוף מהמלון. מגניב, ככה אפשר לחסוך טוק טוק (ומריחואנה). אנחנו מחכים בשעה שאמרו לנו, כמו ילדים טובים, עוברים כל מיני אוטובוסים לפנינו אבל אף אחד לא עוצר. פתאום מגיעה איזה טרנטה, מה שבורה? מרוסקת, אושרת אומרת לי "נראה לי זה בשבילנו" אני: מה פתאום, נראה לך? אני לא עולה על דבר כזה! עליתי.. שש שעות נסיעה..
הגענו לעיר בערב של אחד החגים שלהם, עומסי תנועה מטורפים, רחובות שלמים חסומים
איך שירדנו מהאוטובוס ישר הציעו לנו טוק טוק ומריחואנה.
בדרך, בטוק טוק, סיפרתי לילדים שצריך לשמור כאן על התיקים ושיש כאן לפעמים גנבים על אופנועים שחוטפים את התיקים ונוסעים (כי זה מה שכתוב על פנום פן, באמת). תמר לקחה את זה רחוק מדי, מאותו רגע היא חיבקה את התיק שלה כל כך חזק, מי ישמע כבר מה יש לה שם, ונכנסה לחרדות. כשהגיע זמן לרדת מהטוק טוק היא פרצה בבכי ולא הסכימה לזוז.
פילסנו את דרכינו אל עבר המלון, הנהג הוריד אותנו כ 500 מטרים משם כי הרחובות היו חסומים (וגם כי הוא נקניק, היה יכול לעשות עיקוף), איזו דרך מדהימה, אלפי קמבודים שמחים וחוגגים ברחובות, ריחות מטמטמים של (ביוב, חחח, סתם) דוכנים ועגלות אוכל רחוב, וגם כאן, ממש כמו בפוקהרה, אפשר להפליץ ו... אתם יודעים את ההמשך.
בד"כ כשאנחנו מגיעים אל עיר חדשה אנחנו לוקחים מונית או טוק טוק ומבקשים שיעשה לנו סיור בעיר, תמורת כמה דולרים בודדים מקבלים סיור בכל המקומות שחשוב לראות בעיר, הפעם עשינו את הסיור הזה ברגל. הלכנו כמה קילומטרים בכל יום, מזג האוויר היה נפלא, האנשים עוד יותר, מצאנו פארקים מגניבים, גני שעשועים מטופחים, ארמון המלך ואפילו מסעדה של לבנוני שאירח אותנו יפה עם פלאפל, טחינה, מוסקה וסלט טאבולה.
ביקרנו בבית חב"ד המקומי, הרב בנציון שמח מאד לפגוש אותנו ומיד הזמין אותנו להתארח לארוחת ערב עם משפחתו. הלכנו לחדר, ניקינו את הילדים וניסינו להסתיר את הציצי של אושרת (כי לא נעים, דתיים וכאלה) והלכנו לארוחת ערב נעימה עם הרב ומשפחתו שביניהם ילדים בגיל של הילדים שלנו.
בלילה יצאתי לטייל בעיר, איך שיצאתי לרחוב הראשי ישר הציעו לי טוק טוק ומריחואנה. איזה חמודים הם, איך שאתה מסרב להם הם ישר מציעים לך אופיום, גם לא? הרואין, לא? טוב, אז אולי אשה קמבודית? לא? טוב מיסטר (מסתכלים עליך בחשדנות כאילו "מה יש לו זה?"), שיהיה לך לילה טוב..
הגיע יום שישי, יום שישי זה יום מרגש בשבילנו. שיחות וידאו עם המשפחה, הדלקת נרות והערב הצטרפנו לארוחת שבת בבית חב"ד של הרב בנציון. הצטרפתי לתפילת ערב שבת בבית הכנסת, הייתה חוויה נהדרת, איזה מגניב הרב הזה, כל פעם ציין באיזה עמוד אנחנו בסידור ונראה לי שהוא היה רעב למה הוא תיקתק את התפילה בחצי שעה, חחחח.
האוכל היה מעולה, האנשים - יהודים, הרב ומשפחתו נדירים באישיותם ובכלל היה כיף לילדים לדבר עברית עם ילדים אחרים.
נסענו אל השוק הרוסי (ככה קוראים לו), שוק צפוף, מטונף ועשיר מאד בהכל מהכל. דווקא בטינופת של השוק הזה מצאנו את המוקפץ הכי טעים שנתקלנו בו. באמת במקרה, הייתי מאד רעב, הזמנתי מנה, כולם טעמו, ואח"כ עוד מנה ועוד..

פנום פן היא עיר שקשה לי לא להתאהב בה, כולנו נהנינו כאן מאד. קשה קצת לתאר אותה, יש כאן עוני רב לצד פורשה ורולס רויס מפוארות, פחונים ליד וילות פאר, נהר מזוהם שהוא בעצם גם עורק חיים, כמו שחבר שלי מהעבודה אמר: "לנסוע בה זה כמו לעבור במנהרת זמן, קדימה ואחורה" וכאן, ממש כמו בנפאל, כולם מאושרים, שמחים לחיות - שיעור נפלא לילדים.
נפרדנו מפנום פן ברגשות מעורבים, אנחנו עוד נחזור לכאן.
מונית - ארבע שעות - סיהנוקוויל.
איך שהגענו אל המלון - אתם כבר יודעים מה הציעו לי..
יומיים, מלון מפנק במרכז העיר, חלום. הילדים ביקשו שאשכיר אופנוע אז השכרתי לי אחד (כן, כן, בגלל הילדים, ממש..). נסעתי לכיוון החופים המרוחקים על מנת לחפש מקום קרוב לים כדי שנוכל לשהות בו שבועיים בערך. בסיהנוקוויל, בניגוד לרוב המקומות האחרים, מקומות הלינה הנחשקים אינם מפורסמים באינטרנט. ככה שאם רוצים למצוא מקום ממש מגניב צריך להגיע אל המקום, לחפש ולקוות שיהיה מקום פנוי. אז טיילתי לי עם הקטנוע והקסדה המגוחכת שקיבלתי (נראית כמו חצי אבטיח), מבסוט מעצמי כאילו אני על הארלי דייוידסון ואליזבת הארלי עלי. נכנסתי אל כל מיני ריזורטים (עם הקסדה ביד ככה.. גבר) חלקם מפוארים מדי, חלקם יקרים מדי, עד שהגעתי אל בננה ביץ' ריזורט בחוף אוטרס 2.
איזה גן עדן, אין דברים כאלה, חולות לבנים, בונגלוסים על החוף, מוזיקה נעימה כל היום, מים צלולים, סבל רב! החלטתי שנרשה לעצמנו לפחות כמה לילות כאן. ישבתי עם בעל הבית, ואז הוא הטיח בי את המחיר ללילה בבונגלו על קו המים (שתי מיטות זוגיות) - 10$ ללילה.
אני, המום מהמחיר, לא הבנתי אם זה 10$ ללילה לאדם או לכולנו יחד. ואללה 10$ ללילה - "אח שלי, מחר אני מגיע עם כל השבט, תשמור את החדר, אני משלם מראש!".
בחישוב מהיר זה משאיר לנו כחמישים $ ליום לכל השאר כדי לעמוד בתקציב שלנו, קלי קלות. שכאן אני יכול לציין כי עד היום אנחנו לא עומדים בו. הטיול הזה יקר יותר ממה שחשבתי ולא בגלל שאי אפשר להוציא פחות, בעיקר כי אנחנו חיים טוב ולא מתכלבים.
ואללה, הבאתי את השבט, שמחתי לראות את האור בעיניים שלהם כשראו את הבקתה ואת החוף, הרגשתי עוד פעם גבר- הצליח לי (עכשיו תוסיפו את הגבר מהאופנוע ותתארו לכם איך עפתי על עצמי).
הילדים תוך 20 שניות על בגדי ים, אושרת תוך 30 שניות על מיטת שיזוף ומאותו רגע הרגשנו כמו במלון הכל כלול - יש לנו חשבון פתוח בבר מסעדה, עם בגדי ים כל היום, אין כאן טוק טוקים, כאן מציעים לך בחוף הים מניקור, הסרת שיער ו... מריחואנה.

אחרי יומיים של בטן גב יצאנו להפלגה באיים שמסביב עם עצירות לשנירקולים, ארוחות וקפיצות מצוק למים. היה מוי מוי כיף! סירה מלאה בתיירים, כשלושים בערך, עוצרים לשנרקל בשלושה איים שונים בדרך (אין כלום לראות, באמא שלי), הילדים קופצים למים ומטפסים לסירה בלי הפסקה וכל התיירים עפים עליהם ושוב, כרגיל, אושרת ואני מתמלאים גאווה בקופים הקטנים שלנו. השיא הגיע כשהגענו אל המקום בו קופצים מצוק למים. תשעים אחוז מהתיירים בסירה לא העזו בכלל לטפס, העשרה אחוז הנותרים הם תמר, רועי ואני. באמת לא האמנתי שהם יקפצו, אני שקשקתי שם, הפתיעו אותי לגמרי, הם קפצו כמו גדולים לקול מחיאות כפיים של כל התיירים מסביב - איזה טירוף!
חזרנו אל החוף אחרי הצהריים עם עוד חוויה נעימה מהמקום הזה.

סך הכל היינו בחוף שמונה ימים. האמת היא שאחרי כמה ימים זה נמאס קצת. נכון, חוף יפה. נכון, זול. נכון, תתפוצצו מקנאה... אבל מה שלא מספרים לכם זה ש....

מדי פעם יש מדוזות בים וצריך להיזהר
יש דברים שעוקצים במים (אני לא הרגשתי אבל הילדים כן..)
יש מלא סקס בחוף, היתושים מז***ים לכם את הצורה כל לילה כל הלילה. ושום אמצעי מניעה לא עוזר (גם כילה לא)
גם הנמלים הכתומות האלה
החול, אוי החול הזה, מה זה?! מה זה החול הזה? נכנס לחריץ בין התחת לביצים ולא זז. כל יום, כל יום אותו דבר. מה זה?
מוזיקה כל היום זה מגניב, גם בלילה זה מגניב. יאיר לא מסכים איתי..
אין זרם במקלחות, צריך להגיד תודה אם יש מים בכלל..

בקיצור, הבנתם.

למרות הכל, היה פצצה. נעקצנו, לא ישנו טוב בלילה (חוץ ממני), רבצנו כל היום באחד המקומות היפים בעולם וכל השאר מתגמד לנוכח העובדה שהיינו שם יחד.

אז הספיק לנו שם, נפרדנו יפה מהצוות המקסים בחוף והחלטנו לחזור אל פנום פן לעוד שלושה ארבעה ימים לפני המעבר אל וייטנאם (ככה ניתן קצת זמן לעקיצות להפסיק לגרד), בעל המקום סידר לנו מונית בצורת ג'יפ BMW X5 משגע. אבל מה, אליה וקוץ בה - הנהג מה זה אהבל, נראה לי ההורים שלו אחים, כל הדרך (ארבע שעות) אני אומר לו לעצור להפסקה - כלום! בוק, לא מבין. מסמן לו פיפי, קקי (בטח עכשיו אתם מנסים לדמיין איך מסמנים קקי), אוכל, ילדים.. כלום
אם לא הבנתם עד עכשיו - הוא לא מבין אנגלית. גם לא פנטומימה. בעצם נראה לי שהוא לא מבין אף שפה. עזבו - הוא לא מבין כלום. חמור (ויסלחו לי החמורים), הגענו אל פנום פן, האינפנטיל הזה עוצר לנו בשדה התעופה. "לא מיסטר", אמרתי לו, "הוטל, הוטל" ומראה לו בטלפון מפה עם מסלול (וויז יענו). הוא מסתכל עלי כמו איזה בת יענה, לא מבין כלום! אני מסתכל על הבחור בעיניים, מנסה למצוא קצת שכל מאחורי העיניים - כלום! היה שם ריק. נשבע!
המלון היה כעשרים דקות משם, הבחור לא יודע מפה, אני מסמן לו ימינה - הוא ממשיך ישר. אני מסמן לו ישר - הוא פונה שמאלה - בהן צדק, אני אומר לכם. ההורים שלו אחים - בדוק! שעה ועשר דקות לקח לנו (טוב, היו גם קצת פקקים.. )

כדי לסיים את קמבודיה בכיף (כמו ההתחלה והאמצע) הזמנו מלון מפנק (orussay one hotel), שילמנו כמעט 50$ ללילה עם ארוחת בוקר וקיבלנו תמורה מלאה ויותר מזה. טיילנו, היינו בקניון מודרני ואטרקטיבי לילדים, אכלנו בורגר קינג (איך זה תמיד כל כך טעים בחו"ל) וראינו ימבה סרטים בטלויזיה.
מחר, 01.12.2016, נוסעים לוייטנאם.

עברו בדיוק חודשיים מאז יצאנו לדרך. הגיע הזמן לסיכום קצר.
התחלנו בנפאל, עברנו אל תאילנד ומשם אל קמבודיה.
כלכלה - הטיול מעט יקר ממה שציפיתי אבל הכנתי את עצמי לזה. כשמתכננים טיול כזה ארוך יש מלא דברים שלא לוקחים בחשבון שעולים לא מעט כסף כגון: שמפו, דאורדורנטים, משחות למיניהן, בגדים ונעליים, מים, הרבה מים, פירות ונישנושים, ויזות למדינות השונות, טוק טוק פה, טוק טוק שם, כבל טעינה שפתאום לא עובד, אטרקציות שיקרות טילים וכל מיני קשקושים שקונים בשוק. אל תשכחו שמדובר בחמישה אנשים. כן, ברור שחושבים על כל הדברים האלה מראש אבל קשה למנות את כל הדברים שאנחנו משתמשים בהם ביום יום, בעיקר את אלו שמתכלים ומתבלים ואצלנו הם בגדר "מובן מאליו". רק תנסו לחשב כמה עולה לנו ביום שתייה (מים, מיץ, קולה, בירה). ברור שאפשר לשתות מים כל היום וברור שאפשר גם לפלטר מים או להרתיח ולקרר אותם כדי לשתות. אבל מה קרה? מלחמה?
חברה - השהות במחיצת המשפחה 24/7 היא, איך נגדיר את זה? לא קלה. בבית אנחנו שולחים את הילדים למסגרות, חוגים, ויש זמן לבד בעבודה, בסידורים (ואם ממש קשה והילדים בבית אז מקסימום שולחים אותם לעונש בחדר ואז יש זמן לבד חחחחחחחח סתם), במיוחד אני, שאני רגיל ל 48 שעות שלי לבד כשאני לא עובד. תשמעו, זה מתברר ככיף גדול, הימים עוברים כהרף עין, הילדים מתנהגים למופת ויש לי ולאושרת מלא זמן ללמד אותם הכל, כל יום, כל הזמן. בדיוק על זה אני מדבר כל הזמן - שבשביל לחנך ילדים צריך להיות איתם. תמיד אמרתי שאפשר (והכי טוב) לחנך ילדים (כמו גם חיילים, עובדים..) בלי לדבר כלל. רק בעזרת שני דברים חשובים מאד מאד - דוגמא אישית ועקביות!
בכל הנוגע להתנהגות ודרך ארץ אנחנו לא צריכים לדבר איתם כלל. הם צופים בנו 24/7, בוחנים אותנו כל הזמן ועם הזמן, הם עושים כמונו. זה מקסים, מלהיב, מרגש כל פעם, אבל כל פעם מחדש.
עם זאת, לא הייתי מתנגד לקצת יותר זמן לבד (אמא, בואי כבר)
זוגיות - לא מעט משפחות העידו שאין זמן לזוגיות. לא ככה אצלנו.. עם קצת יצירתיות אפשר לעשות פלאים אם כי לפעמים צריך לוותר על המשחק המקדים (חרוז).
אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים - זה ספר של דר' סוס שתמר קראה לפני מספר חודשים. מומלץ לכל אחד. זה ממש ככה. כל פעם כשלילדים אין חשק לצאת מהמלון או מהטאבלט אנחנו מזכירים להם את המשפט הזה, יוצאים לצעוד ותמיד נתקלים במשהו מרגש וכיפי.
קל מאד לטייל היום. הכל זמין ברשת - הזמנת מלונות, נסיעות, המלצות, מפות.. ממש קל. אותי זה הפתיע עד כמה.
התרגלנו כבר לרעיון שאנחנו מטיילים, הילדים חדלו מבכי הגעגועים שהגיע מדי פעם, הגעגועים אמנם גואים אבל בהחלט התרגלנו לרעיון. עכשיו (או בעוד כמה חודשים) נראה איך חוזרים הביתה וממשיכים בחיים כרגיל - דיה צרה בשעתה..
מסקנה - צאו אל העולם אנשים, אם יוצאים, מגיעים אל מקומות נפלאים!
בינתיים, אני הולך להוציא עוד כמה גרגירים של חול מהתחת, עוד תמונות בהמשך ותזכרו תמיד תמיד תמיד - יש לנו ארץ נהדרת!
שאפו ענק לאחיי לוחמי האש על שבוע הירואי, מצדיע לכם ומתגעגע עד עמקי נשמתי! ישר כח