פוקרה הרים סביב לה

אחחח, נפאל..
שורות אלו נכתבות בבנגקוק, במבט לאחור על החוויה בנפאל.
אני סמוך ובטוח שאם תשאלו את משפחת אדר: "נו.. איך היה בנפאל??" - תשמעו חמש תשובות שונות. אז אני אשתדל להיות אובייקטיבי (חחחח אין סיכוי!)

אז אחרי השהיה בכפר הגענו אל קטמנדו, הזמנו מראש לילה בגסטהאוס נחמד (18$ ללילה כולל א. בוקר) טיילנו קצת בטאמל, שכונת התיירים, נכנסנו אל סוכנות טיולים מומלצת (סוויסה האדום) והזמנו אוטובוס אל פוקהרה לבוקר למחרת (650 רופי נפאלי שהם בערך 6 $, המחיר לאדם לנסיעה של כ 8 שעות), הזמנו ארבעה מושבים ותכננו שיאיר יישב בינינו או עלינו בדרך.

עוד באותו ערב נדרשנו להחזיר חובות - אחרי שבועיים של דאל באהט הבטחנו לילדים שכשמגיעים לציויליזציה הם יוכלו לבחור מה שהם רוצים לאכול - כולם בחרו פה אחד - פיצה!

ביררנו היכן נמצאת הפיצריה הטובה בקטמנדו (fire and ice pizza) ופינקנו את הילדים (ואת עצמינו) בארוחת מלכים איטלקיים משגעת עם פיצות, לזניה, סלטים וגלידה אמריקאית לקינוח (גלידה כמו בקולנוע אילת של פעם) - תענוג, כעבור שעה רועי התלונן על כאבי בטן - בדיוק כפי שתכננתי.. טוב מה, הילד תקע מגש פיצה. מה הוא חשב שיקרה..

למחרת בבוקר צעדנו עם הכלבים (06:30 בבוקר) אל עבר תחנת האוטובוסים הנוסעים אל פוקהרה ונפרדנו מקטמנדו. יש לציין שלא בצער גדול. קטמנדו סוערת, רועשת, המונית. לא מצאנו סיבה להישאר בה יותר מדי זמן. 

הנסיעה באוטובוס הייתה קסומה. אנחנו מדברים על 200 ק"מ של נסיעה (כולה אילת - דימונה) אבל כאן היא נמשכת 8 - 9 שעות. הדרך (איפה שיש דרך) משובשת, התנועה זוחלת, הכי מהר שנסענו היה 40 קמ"ש (לאיזה דקה בערך, בירידה, וגם שם האוטובוס לא סחב) ואתם יודעים מה - טוב שכך! הנופים עוצרי נשימה - אין דברים כאלה. לאורך כל הנסיעה אי אפשר להסיר את העיניים מהנוף. ג'ונגלים לא נגמרים, צוקי ענק, פסגות הרים מושלגים, נהרות גועשים, גשרים רעועים שכל פעם שעלינו עליהם הוצאתי תפילת הדרך (כן, כן - אני).

הנסיעה ארכה בסופו של דבר כ 9 שעות וחצי, הילדים היו מלאכים ונהנינו מהם כל דקה בנסיעה.