פוסט אורחת - אושרת

מרגש אותי לחשוב שאני צריכה לסכם את המסע במילים שלי. זו פעם שלישית שאני מנסה לכתוב, מקווה שהפעם זה יצליח. קשה לתאר במילים את כל הטיול הגדול. 

המילים מתערבבות יחד עם המחשבות ואני רוצה לספר את הכל, להצליח לרשום את כל התחושות והחוויות. איך אומר גיא.. תכינו פיצוחים..
 

 

שורות אלו נכתבות בבנגקוק, שבוע וחצי לפני שאנחנו חוזרים הביתה, יש מין קטע כזה שמטיילים, שלא מצליחים לחוש את האושר באותו רגע, בדיעבד זה תמיד מצליח לנו להיזכר כמה טוב היה. 

אני חושבת שזה קורה גם בחיי היום יום. תמיד נעים לנו להיזכר אחורה ולהבין שבעצם היה טוב והלוואי שיחזור. קחו לדוגמא את תקופת הצבא, בזמן שהיינו שם חיכינו שיגמר ועדיין אחת התקופות היפות והמעצבות של רובנו.

 

גם במסע הזה הרגשתי ככה לא מעט פעמים, התחושה העצומה הזו של להגשים חלום מאוד מפחידה כשאתה נמצא בתוכו, לא פעם מצאתי את עצמי חושבת מה? זו ההגשמה? ותמיד, אבל תמיד כשעובר שבוע אני חשה את החוויה מציפה אותי וגורמת לי לאושר. העניין כאן במסע שכזה שהכל מידי, לא צריך לחכות שנים בכדי לראות את התהליך, הכל כל כך עוצמתי, מהיר ומעורר השראה להמשך. 

בגלל כל זה אני בוחרת לספר מהאמצע, מדרום תאילנד, קו פאנגן.. שם, במקום השכיח הזה שרובכם בטח ביקרתם בו בטיול האחרון שלכם לתאילנד, קרה לי הפלא- הצלחתי ליהנות מכל רגע בזמן נתון, התחילו ליפול לי כל האסימונים אחד אחרי השני. הצלחתי להתחבר לנפש שלי ולמקום שבו אני נמצאת. 

הצלחתי לחוות את האושר בהתגלמותו. קשה לי לדייק מה קרה שם ולמה רק באותה נקודת זמן חוויתי אושר שכזה, אבל זה קרה וזה אישר לי כמה המסע המטורף הזה עוצמתי עבורי.

 

בתחילת הטיול הייתי בשוק. התחלנו מהתנאים הפיזיים הקשים ביותר ולאט לאט הם השתפרו. הגענו לכפר נידח בנפאל שחיים בו 100 שנים אחורה. אני מגדירה את עצמי כמי שבגדול זורמת ולוקחת דברים בכיף ובאמת שהכל חוויה, אבל במצב הנתון שם הייתי די  בהלם. אולי זו הפרידה מהבית, אולי זה כביסה והמקלחת בבאר, החיות השונות שפגשתי, אולי זה התחלה של 24/7 עם גיא והילדים.. 

כנראה שהכל ביחד הביא אותי למקום הזה. עכשיו כשאני מסתכלת אחורה זה היה המקום שהכי העצים את התחושות, הזיכרון משם נשאר מתוק ונעים למרות הכל. כבר שם שמתי לב לשינוי בילדים, הם קראו לחדר שלנו בית, והצליחו להסתגל למה שאני לא. אני יודעת שילדים הם סתגלנים טובים יותר מאיתנו, אבל עדיין, זה הפתיע אותי. תמר חשה את התחושות שלי ופתאום היא שימשה לי במקום הזה כחברה, כמי ששיתפתי אותה בקשיים ובשינויים שבי. זה כבר היה שווה הכל.