לאוס

"אבא, הנה חזירים!"
"יאיר, כמה פעמים אפשר להגיד לך? לא חזירים - נזירים!"

עלינו על מטוס בהאנוי, כעבור שעה נחתנו בלואנג פראבנג, לאוס.
רוב המטיילים שפגשנו אמרו לנו "אל תזמינו מלון מראש, תגיעו לשם - יש בשפע ובזול.."
אז הגענו...
איזו טעות אנוש!
זוכרים את ראש השנה בוייטנאם? אז מסתבר שזה ראש השנה גם בסין.
ולאן הסינים נוסעים לחופש?
נכון.
וכמה סינים יש?
בטוח יותר ממספר הגסטהאוסים בלואנג פראבנג
אחרי ששוטטנו כשעה בחיפוש אחרי מקום לינה הבנו שזה לא הולך. ההיצע אפסי והמחירים בחדרים הבודדים הפנויים לא ריאליים. סיכמנו שאושרת תשב עם הילדים במסעדה מקומית ואני אתרחק קצת לכיוון העיר לחפש שם.
איזה לחפש? שלוש שעות וחצי הלכתי, שבע קילומטרים של חיפושים לא הניבו אפילו אגס רקוב.
חזרתי אל מרכז העיר, הרחובות היו מלאים בתרמילאים שמתרוצצים ממקום למקום בחיפוש אחר מיטה. ממש כמו במירוץ למליון.
אההה, יוסטון, מישהו שומע? הסתבך העניין!
חזרתי אל אושרת, כבר מתחיל להחשיך ויאיר הופך להיות מאד מאד מסוכן כשהוא עייף..
נאלצנו לקחת את החדר היחיד שמצאנו באזור וגם זה אחרי שזוג צרפתים נחמד ויתר לנו עליו כי אנחנו עם ילדים. מה אני אגיד לכם, חדר מגעיל כזה לא ראיתי בכל הטיול. למען האמת לא ראיתי חדר מגעיל כזה מעולם. כורי עכביש בכל מקום, מתגי חשמל שחורים מלכלוך, ניאגרה דוחה בלי מכסה, מצעים מסריחים ואינטרנט עוד יותר מסריח. והכי מעצבן ששילמנו על החדר הזה 50$ בלי ארוחת בוקר - הכי יקר ששילמנו בטיול. ואפילו עוד יותר מעצבן מזה, שאיך שנכנסים לחדר (לכל חדר, כל יום, בכל שעה) לפני שאני מספיק למצמץ פעמיים שלושת הילדים קופצים ממיטה למיטה, מלכלכים, מבלגנים ומבסוטים על החיים - לך תכעס עליהם עכשיו אחרי שהיו גיבורים כל היום הזה. זוועה!
נגעלנו יחד מהמקום ובבוקר הגיע הזמן לנסות את הכף החשמלית החדשה שלי.
פתח סוגריים - בדאלאת, וייטנאם, פגשנו את משפחת אלדר המקסימה שמטיילת כמונו, עם הילדים. תומר אלדר סיפר לי על המצאה סודית גאונית שמשפרת את חייו פלאים כבר כמה חודשים - כף חשמלית! איזה מפגר אני, איך לא חשבתי על זה קודם? עצרתי בחנות החשמל הראשונה שמצאתי ורכשתי לי את מתנת הפלא.
כאן, במזרח הרחוק [סוגריים בתוך סוגריים, אני לא יודע איך זה במקומות אחרים בעולם. סגור סוגריים בתוך סוגריים] יש דבר מגניב כזה שבא בצורת שקיקי נס קפה ושוקו של 3 בתוך 1. כלומר, נס קפה, סוכר ואבקת חלב בשקיק אחד. רק להוסיף מים חמים ו תהה דההה... יש נס קפה!
נשמע מגעיל?
נכון.. אבל מתרגלים תיק תק וזה נהיה אפילו נחמד.
כמו סושי, בהתחלה מגעיל אבל אח"כ סבבה..
סגור סוגריים שמחוץ לסוגריים
לאחר טיול קצר בעיר נתקלנו ברובין, אישה אוסטרלית בשנות השישים לחייה שמתגוררת עם בעלה, ג'ון, בלואנג פראבנג כבר כמה שנים ובשיחת חולין נחמדה מתברר שיש לה שני חדרים פנויים בבית שלה והיא תשמח לארח אותנו כמה ימים. הרגשתי שהשמש זורחת לי מהתחת.
רובין וג'ון, בשנות הפנסיה שלהם, נתגלו כשני דובשנים לא מהעולם הזה. יש להם שני ילדים לאואים (ילידי לאוס, למעשה הם כבר לא ילדים אלא חמורים גדולים, במובן הטוב כמובן) מאומצים שאחד מהם, בון מי, היה נזיר בודהיסטי כ 15 שנים. וואי וואי איזה שיחות התפתחו איתם בבית, שעות על גבי שעות. הם פינקו אותנו ואת הילדים בכל טוב. צעצועים, הפעלות, טיפים לטיולים באזור, סיפקו לנו ארוחות טעימות, אופניים ואפילו את הרכב הפרטי שלהם העמידו לרשותנו - אין דברים כאלה! נשארנו אצלם שבוע ולילדים היה קשה להיפרד.