יצאנו לדרך

ערב האחרון בארץ היה מהול בהתרגשות עצומה מלווה בחששות שמהדהדים לנו בלבבות כבר זמן מה. למזלנו, כל הערב ליוו אותנו חברים ובני משפחה שהסיחו מעט את החששות האלו. זכינו בחברים ובמשפחה מקסימה!
במהלך הימים שלפני הטיסה פרסנו את כל הציוד הדרוש לנו על השולחן הגדול בפינת האוכל. וואו כמה ציוד יש לארוז. כל פעם שהסתכלתי על השולחן אמרתי לעצמי "אין מצב שזה נכנס בתרמילים" - ואללה נכנס. אושרת לקחה אחריות על האריזה והיא עשתה את זה כאילו היא עשתה זאת עשרות פעמים בעבר. אני הייתי הולך לאיבוד, היא עבדה מסודר, ערכה רשימות ציוד, גילגלה הכל לקטן קטן, סידרה בסדרני אריזה - אלופה. לא שכחנו כמעט כלום (חוץ משוקולד השחר).

בוקר הטיסה היה מ ט ו ר ף. איזה וייב היה באוויר. התעוררנו מוקדם, אושרת הלכה לאמא שלה כדי לקבל איתה קצת "זמן לבד", סבתא הכינה לנו ארוחת בוקר, התלבשנו, ספרנו את הילדים ולדרך.
הטיסה (טיסות) עברה בצורה מושלמת. הילדים הפתיעו אותנו ממש. טסנו מאילת לבן גוריון, מבן גוריון לאיסטנבול למשהו כמו שעה המתנה - שזאת לא באמת המתנה כי עד שיורדים מהמטוס ומוצאים את שער העלייה לטיסת הקישור בקושי יש זמן לפיפי. המראנו מאיסטנבול בשעה 21:00 בערב, הילדים היו כבר מעוכים, המטוס היה פצצה, מגניב כזה עם מערכת מולטימדיה אישית לכל אחד שבה יש משחקים לילדים, סרטים חדישים ואפילו אפשר לחבר דיסק און קי ולצפות בתכנים שהבאנו איתנו. אז הילדים שיחקו קצת ונרדמו לכל הטיסה, מה שיצא מעולה כי האוכל היה כל כך טעים במטוס וכך יצא לי לאכול את המנות שלהם... חחחח
נחתנו בקטמנדו בשבע בבוקר (שעון מקומי), המטוס, שהיה ענק, הגיע לחנייה שלו ממש על הטרמינל. כמו שאני חונה את הרכב בבית, לא שרוול ולא נעליים. הנפאליים היו אדיבים וכיוונו אותנו לדלפקי הויזה. עכשיו, אלה הם המקומות שחדשים לנו. מה לי ולויזות? לא מכיר, לא יודע מה צריך איפה צריך, אפילו את המושגים שעל הטפסים לא הכרתי. אבל לאט לאט, עם קצת עזרה מהתיירים שסביבנו, צלחנו את הביורוקרטיה הראשונה בזמן שרועי נרדם על השטיח שבטרמינל.
ביציאה מהטרמינל דחסו אותנו אל תוך מונית בגודל של תא שירותים בתחנת הכיבוי, נהג ומדריך, חמישה בני המשפחה ועוד כמה תרמילים ששניים מהם בגודל של ילד בן שתיים עשרה. ומי שמכיר אותנו יודע שאנחנו לא אנשים קטנים. ואתם יודעים מה - היה מוי מוי כיף!
המדריך ניסה ברבע שעה של נסיעה את כל הטריקים שבעולם כדי לדחוף לנו את שירותיו - מסכן, לא הלך לו.
הגענו אל המלון (חחח, מלון) שסגרנו עוד מהארץ ללילה אחד. מקום נחמד עם אנשים סופר אדיבים. הם ראו את הילדים - התעלפו. הנפאליים כל כך אוהבים ילדים שזה ממש כיף. יאיר מרגיש סלב, כל מקום עפים עליו והוא מת על זה..
צאנו לטייל בטאמל, שזה האזור של התיירים בקטמנדו. איך שיצאנו מהמלון יאיר נדרס על ידי ריקשה אופניים. חחחח, זה היה קורע. אין שם מדרכות, אין כביש, כולם הולכים על כולם וכולם נוסעים על כולם.. מגניב (אגב - ליאיר שלום).

התפנקנו בארוחת צהריים במסעדה מקומית, למאכל המקומי קוראים דאל בהט, שזה אורז (בהט) ומרק עדשים (דאל) עם תוספת של ירקות מבושלים בצד. הילדים טרפו אפילו שזה היה חריף.

בעזרת אפליקציה שהורדתי (maps.me), כזאת שניתן לצפות במפות ללא אינטרנט, פילסנו את דרכינו אל בית חב"ד המקומי כדי לשריין לנו מקום לארוחת ערב שישי שהייתה נחמדה עם אוכל טעים וכללה גם דרשה מעניינת של הרב המקומי.

לא ראינו כמעט כלום מקטמנדו. אבל באוויר יש משהו כזה... לא יודע, לא מוכר, כזה שקורא לך לחיות אותו ומבטיח לא לאכזב. מחר בבוקר אנחנו כבר יוצאים לכפר צ'אנגו נאריין (changu narayan village) אשר בעמק קטמנדו למשהו כמו שבועיים. שם נצטרף אל משפחה מקומית ונשתלב בחיי היומיום שלה. אני בטוח שנחזור לכאן. אני כבר מחכה לזה.