חתול תעלול - סיום המסע

איך מסכמים תעלול שכזה?
האמת היא שמתחילת כתיבת הבלוג הזה יצא לי לחשוב לא מעט על שורות הסיכום. איך הן יראו? האם אצליח לממש את כל החוויות שדמיינתי לי כשחשבתי על הטיול הזה? האם זה יהיה כזה טוב כפי שתכננתי לי ולמשפחתי?
בואו נראה

אתחיל בזה שהכל התחיל הכי טוב שאפשר. יהודה, המפקד שלי שפירגן ושחרר אותי לחופשה המטורפת הזאת, יהודה, אני אחזיר לך על זה ביג טיים. נדב אביבי מחנות "גיימרס" באייס מול שרכשנו אצלו את כל ציוד האלקטרוניקה שלנו, הציוד ברמה גבוהה, יעיל מאד ובמחירים מצוינים. העובדים בחנות ריקושט באילת בבעלותו של יואב שביט סבלו אותי חודשים ארוכים, ייעצו לי, פגעו בול בצרכים שלנו ולא מכרו לנו שום דבר שלא היינו צריכים - שיחקתם אותה. ישראל שחר, סוכן הביטוח שלנו מחברת MIA ביטח אותנו בביטוח הכי טוב שיש וטיפל בנו כמו בילדיו שלו. זה מרגיע ונותן שלווה להתעסק בעיקר ולא לחשוש לקפוץ ראש לים מצוק של 15 מטר כי אתה יודע שיגיע מסוק אם תצטרך חחחחחחח אין עליך ישראל, אוהב אותך, יש לך חלק גדול בהצלחת הטיול הזה.

היו מטרות למסע הזה. מעבר ליציאה מאוחרת לטיול אחרי צבא שלא הספקנו לעשות, אושרת ואני, הייתה מטרה ברורה ומשמעותית מאד עבורנו והיא לחוות את המשפחתיות שלנו לעומק. ככה, ללא רעשי רקע, ללא מסכות, ללא לחצים חיצוניים ועם הרבה כנות. הרגיש לנו מעט מדי לפגוש את הילדים שלנו שבע שעות ביום, הימים עברו מהר מדי והרגיש כי ההשפעה שלנו עליהם היא קצת פחות ממה שתכננו להם. הרגיש לנו מעט מדי לשבת יחד, היא ואני, שלוש / ארבע פעמים בשבוע כשעה אחרי שהילדים נרדמים (כי צריך לנקות, לכבס, לקפל, להתקלח...) ולנסות להתעדכן אחד עם השנייה מהר מהר לפני שכורסים תחת תלאות היום ונרדמים. אני רוצה לנשום אותה יותר, הרבה יותר. רצינו להכיר תרבויות אחרות ולקבל אישור מחדש (או שלא) למה שהולך אצלנו במדינה. לבדוק איך אנשים שחיים במדינות עולם שלישי יכולים לחיות באושר. בעיקר רצינו להשאיר חוויה עמוקה לילדנו. חוויה כזאת שהם ישאו איתם לכל אורך חייהם. חוויה כזאת שהם יספרו עליה לנכדים שלהם. בגאווה, הרבה אחרי שאנחנו נלך לעולמנו. אה, וגם רצינו להגיע ל MBK בבנגקוק.

אז הנה אני אומר לכם כבר עכשיו - הצלחנו ובגדול.
גיליתי כל מיני דברים והגעתי לתובנות חדשות. לעיתים לא מסעירות במיוחד ולעיתים מרגשות מאד. אספר לכם..

 

אספר לכם מה גיליתי על אנשים

גיליתי שהנפאלים הם אנשים רגועים, אוהבים ופשוטים להפליא ולא יודעים לנהוג. גיליתי שהקמבודים יפים, משפחתיים, עניים ומאושרים ולא יודעים לנהוג. גיליתי שהוייטנאמים, ממש כמו הקמבודים והלאואים, עדיין משתקמים מהיסטוריה ארוכה של מלחמות וזוועות והם פשוט מאושרים לחיות. הוייטנאמים הרבה יותר נחמדים ממה שמספרים עליהם. גם הצפוניים, הקומוניסטים כביכול, הם אמנם פחות חייכנים אבל נעימים, מנומסים ומסבירי פנים לא פחות מהשאר. הם יודעים לנהוג רק על קטנועים. התאילנדים הם המשודרגים של האזור, אלה שלא מתגוררים במרכז קוסמוי, פוקט ובלב הקאואסן בבנגקוק הם מקסימים והם קיבלו אותנו בזרועות פתוחות והקלו עלינו מאד - הם יודעים לנהוג.
גיליתי שברוב הארצות שביקרנו בהם, נראה לי שבכולן, אין תנאים סוציאלים לתושבים. אין פנסיה חובה, אין ביטוח בריאות, אין ביטוח לאומי ולא שירותי רווחה מפותחים. האזרחים יכולים לחלום על מושגים כמו הגשמה עצמית, התפתחות אישית, הכרה.. היחידים שדואגים למבוגרים הם הילדים שלהם. הרפואה היא נחלתם של בעלי האמצעים. מה שמשותף לכולם היא "שותפות הגורל". כלומר, אם אבא שלי הוא מנקה רחובות, אז גם אני אהיה מנקה רחובות עד יומי האחרון. אם אבא שלי הוא נהג מונית אז גם אני אהיה נהג מונית. אין ספקות לגבי זה.
עכשיו, אינני שופט. גם לדעתי אין מקום להשוואה בין מדינות עולם שלישי למדינתנו. אבל..
במדינת ישראל, כל אחד חושב שהוא המדינה. כל אחד מרגיש שמגיע לו יותר. כולנו שואפים להגשמה עצמית, רוצים להגיע הכי רחוק שניתן - וזה יפה, זה מצוין. אך לפעמים אנחנו שוכחים בדרך שהמדינה שלנו מאפשרת לנו לחיות ולחלום כך. זה לא מובן מאליו. בעצם, לנו זה כן מובן מאליו וזאת זכות לחיות כך. סיפרתי לאדם נחמד בוויטנאם שאם אנחנו חולים בישראל אנחנו יכולים ללכת לרופא - הוא לא האמין. סיפרתי לו שבגיל 67 אנחנו מפסיקים לעבוד וממשיכים לקבל כסף - הוא גיחך, חשב אני עובד עליו. אני למדתי להיות אסיר תודה שנולדתי וחונכתי בישראל.
מעבר למפגשים היומיומיים עם המקומיים פגשנו אינספור תיירים מכל העולם. מעבר למפגשים הבנאליים עם אוסטרלים, ניו זילנדים, אמריקאים, צרפתים, גרמנים והולנדים שרובם ככולם מסתכמים ב "מה קוררררה אח שלי? החיים יפים אלינו ו - צ'ירס, סאלוט, לחיים" המפגשים הכי עוצמתיים הם דווקא עם האיראנים, הסורים, המצרים והאפגנים. מפגשים מנומסים להפליא, מכובדים, מכבדים ואמיתיים. זה גורם לתהיות, אני אגיד לכם - הם נראים ממש כמונו. כולם מספרים לי שאנשים בטוחים שהם ישראלים. רובם לא מודעים בכלל למצב בארץ, רובם מאחלים שנבוא לבקרם בביתם ושהם יגיעו אלינו. בחורה מצרייה יפהפיה נדלקה על הילדים שלנו באוטובוס וחילקה להם סוכריות. בחור סורי הגיש לנו לאפה עם שווארמה במסעדה וגיליתי שהוא מאד עצוב ממצבו במדינה שלו. הוא איחל לעצמו חיים רגועים "כמו במדינה של הציונים". רקדתי שלוש שעות במסיבת ג'ונגל עם ארבעה חברה מדובאי (ולא, לא עישנתי כלום), הם הזמינו אותי לשתות ונהנינו מאד.
מתחילת הטיול סיכמנו שנתרחק ממקומות שהרבה ישראלים מגיעים אליהם. למה? כי שמענו שישראלים עושים למדינה שלנו שם רע, מביישים אותנו בהתנהגות הברוטאלים והלא מנומסת שלהם ברחבי הגלובוס. אז בהתחלה קצת התרחקנו, ואז קרה דבר שלא ציפינו לו.
שמענו רעש מאחת הסימטאות, דיבורים בקולי קולות, גסות רוח וכאלה, היינו בטוחים שאלה ישראלים, התקרבתי לבדוק וגיליתי שאלה בכלל יוונים. לאחר כמה ימים ראינו שני זוגות עוקפים בתור, הם היו צרפתים. ראינו חבורה של אוסטרלים מתפרעים באיזה בר, שמענו ממקומיים שהם לא אוהבים שבריטים מגיעים להתארח אצלם כי הם גסים. אנשים שמעו שאנחנו מישראל והתבוננו בנו בהערצה. התעניינו, ישבו איתנו, הקשיבו, ניסו ללמוד, סיפרו לנו שהילדים שלהם לומדים עלינו בבית הספר, כדוגמה למופת. הישראלים שפגשנו בדרך, והיו לא מעט, היו מהאיכותיים מהתיירים שפגשנו. ואני אומר לכם, כל הדיבורים האלה על גסות של ישראלים בחו"ל זה אנחנו מספרים לעצמנו. עם רגשי הנחיתות המיותרים שלפעמים אנו נושאים איתנו. אני גאה להיות ישראלי, גאה ממה שהמדינה הזאת עשתה לנו וממשיכה לעשות. כולנו צריכים לטייל קצת כדי להיזכר ולקבל אישור מחדש שמה שעשינו בשבעים שנים מדינות אחרות יכולות לחלום עליו במאתיים שנה. ואנחנו בהתפתחות, מהירה ואיכותית. נכון, ביקרתי בעיקר במדינות עולם שלישי אך רובן ככולן מבוגרות מאיתנו, עם משאבים ויתרונות אך עם סדר עדיפויות עקום (במונחים שלנו) ועם שחיתות לא נורמאלית ועם פחות מעשירית מהבעיות הבטחוניות שיש בישראל.
אנחנו צריכים להיות אסירי תודה על מה שיש לנו - ויש הרבה!