Bring
Them
Home
וייאטנם טייק 2
2 בפברואר 2017
מצאנו מעדנייה מערבית ממש ליד הבית שלנו - דינגו דלהי. מוכרים שם מוצרים מיובאים באיכות מעולה ובמחיר פחות מעולה כאשר גולת הכותרת - טחינה גולמית משובחת. אז כך יצא שהמטבח שלנו עבד שעות נוספות וייצר בכמויות פסטות, שניצלים, עוגות, כריכים מפנקים, פופקורנים בטעמים, שייקים מעוגיות אוראו, ארוחות שישי שחיתות עם סלטים של בית (סלט ביצים, חצילים מטוגנים, כרוב במיונז, עגבניות חריף..) מפה לשם משם לפה - השמנו! כולנו!
ספויילר - פוסט רגשני משהו.. תבינו אותי
זהו, הגיע הזמן לו חיכינו וציפינו וסבתא אמירה מגיעה לביקור. סבתא הזמינה טיסה אל האנוי אז החלטתי לטוס לשם לבדי לחכות לה שם. הזמנתי טיסה (שעה ועשרים טיסה - 25$), הזמנתי מלון ליד שדה התעופה (15$ לחדר מפנק עם ארוחת בוקר), ישנתי לילה, בבוקר הגעתי לטרמינל לחכות לה וחיכיתי, וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי, וחיכיתי עוד. שש שעות עיכוב ואני מחכה..
גיליתי שטרמינל בינלאומי ובמיוחד שער ההגעות מאד מעניין. כל הזמן הזה שחיכיתי לא שעמם לי אפילו דקה. אולי זה כי לא היה לי זמן לבד הרבה הרבה זמן, ואולי זה כי היו לי אוזניות עם המוזיקה הכי הכי (ותודה לאפל מיוזיק על זה) ואולי כי היה WIFI חינם בטרמינל, אבל בכל אופן - לראות את כל האנשים ממתינים לאהובים שלהם, מתרגשים, מצחקקים, עומדים שם עם פרחים ושלטים מחפשים ומחפשים.... פפפפפ הטיול הזה עשה אותי רך...
אמא הגיעה!
אמא נסעה לצד השני של העולם רק כדי לפגוש (את הנכדים) אותי.. איזו מלכה!!
המתנו כמה שעות בטרמינל לטיסה שלנו אל דה נאנג, אכלנו אוכל מקומי, קפה וייטנאמי ועשינו קצת קצ' אפ..
המפגש עם הילדים בהוי אן הפתיע גם אותי, בוודאי שהייתה התרגשות באוויר בימים שלפני ההגעה אבל בהחלט לא צפיתי את התפרצות הרגשות בזירה, תמר לא הפסיקה לבכות, רועי לא הפסיק לדבר (זה קטע שלו בזמן האחרון - הילד לא סותם) ויאיר ישר רץ אל התיקים שלה לחפש את הבמבה.. באמת הופתעתי (מה זה? נכנס לי משהו לעין? נהייתי רך, כבר אמרנו..)
בימים הקרובים טיילנו עם סבתא בהוי אן, אפשרנו לה לטעום מעט מקסמה ו...חגגנו לתמר יום הולדת 8!
קלטתם? 8!
הילדה הזאת.. היא לא מדברת 8, לא חושבת 8 ובטח ובטח שלא נראית 8.
אני עדין מרגיש את מה שהרגשתי בפעם הראשונה שאחזתי בה. זהו רגש שלא ניתן להסביר אותו למי שעדין לא חווה את החוויה. למי ששאל עם השנים אני מתאר את ההרגשה של ההתאהבות הראשונה. זוכרים? האהבה הראשונה, זאת שגרמה לנו לפרפרים בבטן, להתרגשות מתמשכת, לא לרצות לאכול כלום שבוע ולהסתובב עם חיוך דבילי על הפנים כל היום. כל ההרגשה הזאת נובעת מנוכח העובדה שרגש חדש צץ בלב, חדרון נוסף נפתח.
אז אמנם האהבה לילד היא ממש לא כמו ההתאהבות הראשונה אבל זה רגש חדש שצץ בלב ולא חדרון נוסף שנפתח אלא חבל ארץ נרחבת שגדלה, מתפתחת ומפתיעה כל הזמן.
הארץ הראשונה שלי בת 8 שנים ואני מאוהב בה בכל ליבי
לעסק
כעבור יומיים שלושה בהוי אן שבמהלכם כבשנו מחדש את היעדים החביבים עלינו עם אמא - מסעדת גאנאש (מסעדה הודית להתעלף), רחובות העיר העתיקה (ואל תדמיינו עכו, תדמיינו מתחם התחנה בת"א, תדמיינו שדרות ממילא בירושלים בלי שוטרי מג"ב), השוק המקומי שמאד התחבב עלינו וכמובן, וחלק ממתנת יום ההולדת לתמר - אסיה פארק בעיר הסמוכה דה נאנג. כן כן, ביקרנו שוב בלונה פארק המגניב הזה. אז אחרי כל זה, נפרדנו יפה מטינה ומשפחתה שאירחו אותנו כל כך יפה במשך חודש שאי אפשר שלא להתאהב בהם ויצאנו אל עבר שדה התעופה בואך הו צ'י מין סיטי...שוב.
להו צ'י מין הגענו שוב מכיוון שהטיסה לשם הייתה זולה ומגניבה והרגשתי שלא ניתן לבקר בוייטנאם בלי לבקר במוזיאון המלחמה שבפרק הקודם כבר סיפרתי שהשאיר עלי חותם כבד. אז לקחתי את אמא שתתרשם. טיילנו כמה ימים בעיר המטורפת הזאת שבמהלכם סבתא קנתה לתמר שעון swach מחוגים מגניב ותיק תק היא למדה לקרוא אותם (תיק תק, הבנתם.. שנון כזה) רועי קיבל כדורגל ויאיר קיבל מטוס צעצוע קטן ולא שימושי, מגניב.
אחרי שהספיק לנו מהעיר, והספיק לנו, עלינו שוב על אווירון והפעם - דאלאת.
ישבתי פעם עם חבר, נאור וקנין, שאמר לי - "אל תוותר על דאלאת, תזכור, זה כמו דלת אבל עם פתח". אוי נאור כמה צדקת.
דאלאת נמצאת בעומק המדינה, בשטח הררי ירוק, רווי באוויר נקי, העיר מושפעת מתקופת הקולוניאליזם הצרפתי והגידול העיקרי באזור הוא פרחים. כמה ציורי זה נשמע נכון? אז תכפילו את זה!
קראנו וקיבלנו המלצות להתארח אצל חואן. חואן (שם במה) הוא בחור מקומי מגניב שיש לו הום סטיי ואיזי ריידר (לא, לא התחלתי לדבר ויטנאמית - איזי ריידר זה יום טיול באזור על אופנועים. ניתן לרכוב עצמאית או עם נהג צמוד. רוכבים מאתר לאתר, מקבלים הדרכה ואפילו ארוחת צהריים..) לחואן יצא שם של מארח ישראלים ולא בכדי - רק ישראלים נמצאים אצלו. פגשנו מלא מלא חברה ישראלים שמטיילים אחרי הצבא. אבל לא סתם ישראלים - החברה הטובים. כמו ששחר זייד אומר - פתחו סוגריים
סוגריים - אנחנו פוגשים המון אנשים בדרך, מכל העולם. אני חשבתי שהם יעניינו אותי מאד. הם מעניינים אותי במידה מסוימת. אבל הצעירים הישראלים - איזה תענוג! איזה אנשים, איזה מוחות, איזה אושר לראות ולהקשיב להם. קל לנו לומר "הדור הזה הוא לא מה שהיה פעם" - נכון! הוא לא! הוא אחר, שונה קצת בדברים מסוימים, כמו דרכו של העולם - מפותח יותר, משודרג, עם יותר נפח אחסון, בעל ביצועים טובים יותר, עם רזולוציה הרבה יותר טובה על העולם הזה, יודעים מה הם רוצים ולאן הם הולכים ועם זאת, והכי חשוב - הציונות בליבם חזק חזק. וזה ממלא אותי אושר ואופטימיות לקראת הבאות. עדין בסוגריים כן? - צפיתי לאחרונה בהמון פוסטים נרעשים לנוכח המשפט המתוקשר של החייל בארץ. מדינה זה ומדינה זה ושופטים ככה ורמטכ"ל ככה... אנשים, יש לנו ארץ נהדרת, עם אנשים נהדרים, רק אחדות, אהבת חינם ורעות ללא תנאים תאפשר לנו להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים הכי טוב - אנחנו חייבים את זה לצעירים שעושים סמים קלים במזרח (חחחחחחחח, המשפט האחרון הוא חצי נכון, גם בדרום אמריקה עושים סמים קלים חחח)
סגור סוגריים
חואן קיבל אותנו באהבה, איחסן אותנו בשני חדרים ענקיים וביקש תמורתם 7$ לאדם כולל ארוחות בוקר וערב. אבל מה זה ארוחות? שחיתות. שקשוקות עפו שם כאילו אין מחר..
תוך כדי הטיולים בעיר נתקלנו במספרה מקומית. הסתכלתי על אושרת, היא הסתכלה עלי, הסתכלתי עליה, הסתכלה עלי, הסתכלתי על סבתא ושלושתנו הסתכלנו על יאיר.
תבינו, מרככי השיער (לא שאני מבין בזה משהו, משמועות) כאן הם לא כמו בארץ. הם לא צריכים, כולם כאן עם שיער חלק - כולם. ויאיר - נהיו לו כבר ראסטות. בלתי אפשרי לסרק אותו. אז החלטנו להפוך אותו לגבר.. תמונות..
תיאמנו לנו איזי ריידר ביום למחרת ויצאנו לדרך על הבוקר. לא ידעתי למה לצפות כי יצא שבדרך כלל יצאתי מאוכזב מסיורים מודרכים ולמדנו לאחרונה לעשות הכל לבד. אבל תשמעו, איזה יום זה היה.. כל היום הזה הפך לחוויה לימודית לנו ולילדים, עברנו בחממה לגידול פרחים, סבבה פרחים, משם עברנו אל חווה לגידול קפה. עכשיו אני לא יודע מה אתכם כן? אבל פעם ראשונה שאני רואה איך מגדלים קפה. יש כאן את הקטע עם הוויזל (weazel), זאת חיה, דומה ללמור, שאוכלת את פולי הקפה, שלא מתעכלים אצלה, היא מחרבנת אותם שלמים ומשום מה הקפה יוצא טעים...
פתח סוגריים (שחר)
הם אשכרה עושים מזה כסף. מחרא של חיה עם בעיות עיכול שלא לועסת מספיק טוב. זה כמו שאני אקח יוזמה עכשיו ואפתח בית קולנוע שמוכר פופקורן מתירס שסונן מחרא של חיילים בשבוע שדאות בטירונות שאכלו מנות קרב שבוע. יהיה שם פופקורן ירוק של חיילי נח"ל, סגול של גבעתי וכאלה... יתפוס? אני בטוח שיבואו כמה מתעניינים..
סגור סוגריים
המשכנו אל מפל מגניב, מקדש בודהיסטי מעניין, חווה לייצור משי. משי, אני זוכר שסיפרו לנו בבית הספר שתולעת המשי טווה חוטים, באמא שלי, זה מה שאמרו לנו.. אז זהו שלא בדיוק. ראינו את כל התהליך, השתעשענו עם התולעים והסבירו לנו שאת החוטים לוקחים בעצם מהגולם. מכל גולם פורמים כ 400 מטר של חוט משי חזק ויפה, ראינו את המפעל, את מכונות האריגה (וכן, גם הריגה הייתה שם. כל גולם מכיל בתוכו זחל שיכול היה להיות פרפר אבל הוא כבר לא) - ממש מרשים. משם עברנו למפעל ביתי שמייצר איטריות אורז, ראינו גם שדה של פלפל שחור (גם פעם ראשונה שלי), טעמנו ולמדנו.
:היה יום ממצה ומעניין ביותר ולשמחתי גם הילדים נהנו ולמדו הרבה. עכשיו קצת תמונות מהאיזי ריידר:
ביום הבא יצאנו לבלות בעיר. עיר יפה מאד עם הרבה חנויות ושווקים עשירים. סבתא אמירה נכנסה לטרפת קניות. רצה מחנות לחנות (וזאת סבתא שיודעת לרוץ, היא אפילו באה עם טייץ של נייק ונעלי ספורט - אבל זה כי יש לה את הגוף המתאים..) ואנחנו אחריה. כל שנייה "גיא, וואי, תראה את המחיר, כמה זה בשקלים?" היא נגנבה.. באמת זול ויפה.
זה החלק הפחות כייפי בטיול. שאנחנו כמעט ולא קונים כלום. אני בטוח שהרבה משפחות שטיילו טיול ארוך נתקלו בתסכול הזה.. כל דבר שקונים צריך לסחוב על הגב כמה חודשים. זה בסדר, אין לי בעיה לסחוב, אבל אין מקום. לי לא אכפת, אני גם ככה לא אוהב לקנות (חצי פרסי) אבל הכי קשה זה עם הילדים. הם רואים חנות צעצועים ומתחילים לרייר כמו רוטווילר. אני מת לקנות להם צעצועים מגניבים אבל באמת שאין מקום. כל פעם אני אומר ליאיר "האופניים האלה נכנסים בתרמיל שלך? לא? אז אי אפשר חמוד".. "רועי, אני לא מתכוון להיסחב עם המגן של קפטן אמריקה חצי שנה על הגב! תמצא מגן של קפטן ישראל ואני אקנה לך" - והוא אשכרה הולך לחפש..
אנחנו נפנק אותם לפני החזרה לארץ ונעמיס עליהם צעצועים של שנה. זאת הבטחה!
אחרי שדיברנו קצת עם ישראלים הבנו שיש עוד אתרים חובה באזור אז תיאמנו עוד סיור אבל הפעם פרטי עם רכב. הגיע איתנו נהג ואח של חואן כמדריך. איזה חמוד החואן ג'וניור הזה. מדבר אנגלית יפה ובעל ידע נרחב. שמחתי מאד לדבר איתו על אורח חייהם ועל ההיסטוריה של הויטנאמים, בעיקר על המלחמה ותוצאותיה ועל הפוליטיקה המקומית. היה שווה. ביקרנו, בין היתר, במפלים מעלפים (ראו תמונות), בחווה לגידול פטריות (פטריית אוזן הפיל) ובשדות של תה - גם את זה ראיתי בפעם הראשונה - שיחי תה..
אחרי ששבענו מדאלאת (סה"כ שישה ימים), חזרנו אל המרומים וטסנו צפונה אל עיר הבירה האנוי.
כמה הפחידו אותנו מאנשי הצפון, אמרו קומוניסטיים, לא אוהבים תיירים, מרושעים, רמאים, ומה לא..
קשקוש בלבוש (איזה ישן זה)
אולי הדרומיים חמימים יותר אבל מה אני צריך? שילקקו לי תת**? למרות שלא יזיק, יש שם עוד קצת חול מהחוף בקמבודיה - אני משוכנע..
הוייטנאמים חמודים, אוהבים, סבלניים ומסבירי פנים. אולי זה כי אנחנו עם ילדים (וסבתא), אולי זה כי אני כמעט מטר תשעים ומאה קילו ואולי זה כי לאושרת יש את הצ*** הכי גדול במזרח הרחוק.. לא יודע, היה לנו כיף איתם.
מה שלא ידענו, או יותר נכון - לא ידענו בזמן, זה שמתקרב חג משמעותי בוייטנאם. ראש השנה שלהם - אנחנו עוד נחזור אליו.
לקחנו לנו שני לילות להתארגנות בהאנוי ועפנו משם מהר אל האי קאט בה שנמצא בסמוך להאלונג ביי המפורסם. עכשיו זה מה שאני קורא לו פלא עולם. תעשו מהר גוגל על האלונג ביי ותראו מה סבלנו. היינו על האי הזה ארבעה ימים שבהם יצאנו להפלגה במפרץ. אמנם מזג האויר לא היה אידיאלי וסבלנו קצת מקור .אבל זה לא מנע מתמר ומרועי לקפוץ למים מהיאכטה - זה בהחלט מנע ממני..
היה מהפנט
משם עלינו על אוטובוס שינה, שזה גם פלא עולם כלשהו, מגניב מגניב אש. אוטובוס שכולו מיטות. מיטות לגמדים - אבל מיטות. נסענו אל העיירה טאם קוק.
בילינו שם חמישה ימים. ממש בילינו. לא אפרט יותר מדי אבל בהחלט זה המקום לציין שבימים האלה נפעמתי מאוצרותיו של הטבע מספר פעמים. ממש אבל, תראו בתמונות..
הימים עברו בנעימים בעיקר בשל העובדה שסבתא הייתה איתנו. איזה מרענן. גם בכלל, איזה כיף פתאום שיש עוד מבוגר אחראי בסביבה. אפשרנו לילדים לשגע אותה כמה שהם רוצים ופשוט נרגענו. כמה היינו צריכים את זה.
עכשיו מגיע הקטע של החג..
חזרנו אל האנוי. חג
זה לא כמו אצלנו, ערב ראש השנה, ראש של דג, תפוח בדבש ומריבה עם הדודה.. לא לא.
כאן הם צריכים לחגוג את סוף השנה, כמה ימים גשר, ואז את ראש השנה החדשה עם עוד גשר של שבוע. עכשיו, בזמן הזה כל הוייטנאמים החמודים הולכים הביתה למשפחות שלהם והכל סגור. הם לא רואים בעיניים. מי שנשאר פתוח פותח את התיירים עם מחירים מופקעים. זה מזכיר לי קצת את פסח באילת אבל עם מאפיינים של יום כיפור..
איך לא צפיתי את זה מראש? נרדמתי בשמירה..
המלצת הזהב - כשתתכננו את הטיול שלכם תזכרו - לא להגיע לוייטנאם במהלך חג הטט (tet)
נראה לכם שסיימנו עם ראשי שנה של מלוכסני עיניים? חכו לפוסט הבא על לאוס. זה רדף אותנו לשם.
את הימים האחרונים לביקור של סבתא העברנו בעצלתיים עם קצת הרבה חוסר מעש בהתאם לנסיבות. לפחות התפנקנו בבית מלון מגניב ויוקרתי (במונחים של טיול משפחתי של שני שכירים במזרח הרחוק). מה זה יוקרתי? מלוני קלאב ברחוב לוס אנג'לס באילת בסדר? (עלה לנו 50$ ללילה עם ארוחת בוקר. קרע אותנו. לצורך השוואה - באי קאט בה 10$ ללילה, טאם קוק 16$ עם ארוחת בוקר) בסדר.. יאללה...
הגיע הזמן להיפרד מסבתא וגם מוייטנאם. תיאמנו לנו טיסות באותו היום ובאותו הזמן כך שנסענו יחד אל שדה התעופה. סבתא חוזרת לארץ ואנחנו אל לאוס.
הילדים היו עצובים במעמד הפרידה. הפעם רועי הוא זה שלא הצליח לעצור את הדמעות. הוא כל חמוד כשהוא בוכה.. כל כך חמוד שלפעמים בא לי לגרום לו לבכות כדי להתפעל מהחמודות שלו (אבל לא באמת)
יאיר:"סבתא, לאן את הולכת?"
סבתא:"לבית שלי"
יאיר:"באילת?"
סבתא:"כן חמוד"
יאיר:"סבתא, קחי אותי איתך!"
באותו רגע דאגתי קצת, בכל זאת, אמא שלי עובדת במשרד הרווחה... מי ישמע הילד סובל..
פרידות ארוכות, זה אף פעם לא כיף. אני חייב להודות שאני לא טוב בזה. וגם לא רוצה להיות..
אמא יקרה שלי, אני מודה לך על מי שאת ומקנא בי שיש לי אמא כמוך. נעמת לנו למרות ואפילו שהוצאת אותנו מהקצב שלנו כאן. אין כמוך בכל העולם! חחח כמה זה בשקלים....נתראה בקרוב...
סגרנו חודשיים וייטנאם. הספיק לנו, ממשיכים.
אנחנו עולים על מטוס ללואנג פראבנג שנמצאת בצפון לאוס. שמענו שיש שם עוד פלא בצורת מפלים מרהיבים והחלטנו ללכת לבדוק.
למה טיסה ולא אוטובוס?
כי אוטובוס 26 שעות וטיסה שעה - זה למה!
הגענו לחצי הטיול. עף!
מה מצפה לנו בהמשך?
לאוס לעוד כחודש, יום הולדת ליאיר, משם לצפון תאילנד, אחרי כשבועיים דוד אורן מגיע לביקור אז כנראה שנרד לאיי תאילנד (קרחנות, בלאגנים), יום הולדת לרועי בסוף מרץ ומיד אחר כך ביקור מלכותי של משפחת ויינטראוב (גם בתאילנד). יש לנו בערך חודשיים שלא החלטנו מה לעשות איתם. ויתרנו על הודו - אני לא רוצה לסיים שם את הטיול, נשמור את הודו לגיחות הבאות (כן, כן, יש תכנונים כבר), אולי פיליפינים, גם אוסטרליה על הפרק - המלצות יתקבלו בברכה, אנחנו זורמים..
בנימה אישית,
אני מתגעגע בטירוף לעבודה שלי. מתגעגע למפקדים, מתגעגע ללוחמים, מתגעגע לתחנה ולמדים. אפילו להסעה בבוקר אני מתגעגע.
מתגעגע לארץ הנהדרת שלנו, לשקלים, לקפה ארומה בבוקר עם נתנאל, לאוכל של אמא, לנהוג (חחח)...
במשך כמה שנים הייתי עסוק בלימודים, סיימתי עם הלימודים ובמקביל, תכננתי את הטיול ובמקביל יצאתי להדריך קורס במרכז הארץ. ומי שיודע והיה לידי, אני יצאתי לטיול, מנטלית, שלושה חודשים לפני הטיסה. אני כל כך מצפה לחזור ולהיות פנוי כל כולי לעבודה שאני כל כך אוהב. ככה, בלי הפרעות ורעשים, כמו שאני אוהב.
הנה, עוד מעט זה בא.
בינתיים, אני אמשיך לנשום את אישתי היפהפיה ואת ילדי המקסימים 24/7. הם האוצר הפרטי שלי, מפעל חיי.
אני מאושר
אני רגוע
מתמלא
אני חי
עוד תמונות
