תאילנד

עלינו על טיסה ישירה מקוצ'י (דרום הודו) אל בנגקוק וישר עלינו על הסעה אל פאטאיה כי מיהרנו להגיע אל מלון פסיכי שהזמנו מראש ושעלה לנו מלא מלא כסף.

הזמנו סוויטה מלכותית לחמישה אנשים בקומה גבוהה עם אסלה שמחממת את התחת. היא באמת עלתה לנו מלא כסף. שני לילות במלון הזה עלו לנו כמו לינה של שלושה שבועות בהודו. אז למה עשינו את זה לעצמנו?

הסיבה היא שבמלון הזה שהו באותו זמן בני משפחה קרובים שלנו בחופשה. כמה קרובים?

אמא של אושרת, אחיה ואחותה, דודים אהובים ואחיינים יקרים. לא היה סיכוי בעולם שניתן להזדמנות הזאת לברוח. הזמנו את החדר הבאמת מוגזם הזה כי זה החדר היחיד שהיה פנוי והגענו למלון בהפתעה גמורה והתנפלנו עליהם בארוחת הבוקר. באמת שהיה מרגש.

נשארנו איתם יומיים וחצי..

תאילנד

כמה חיכינו להגיע

להגעה לתאילנד היו מספר מטרות ברורות:

7/11 כל יום
מנוחה. מנוחה אמיתית. למצוא מקום ולשבת בו לפחות חודש.
לחזור לכושר
להשלים קצת לימודים לילדים

7/11

התמזל מזלנו עד מאד כאשר גילינו שבמקרה, בזמן שהותנו בפאטאיה, התקיים שם פסטיבל בינלאומי של זיקוקי דינור.

העברנו בפסטיבל הזה יומיים שלמים של אוכל מטורף, הופעות של זיקוקים מכל מיני מדינות בעולם ועשרות אלפי צופים בסדר מופתי.

באמת הרגשתי בר מזל.

בילינו בפאטאיה כשבוע וחצי. יש לה מה להציע, לכולם.

אגב, מהזמן הזה ואילך, נתקלנו בהרבה זיקוקים. גם כי המקומיים מתלהבים בהגזמה מהשטות הזאת שניתן לקנות בכל מקום וגם כי כריסמס מתקרב. אבל אחרי כמות הזיקוקים העצומה שראינו בפסטיבל הילדים כבר הפסיקו להרים את הראש לראות מה מתפוצץ.. נהיים אדישים לזה באיזשהו שלב. כמו למטוסים מעל הראש.. או ליירוטים... טוב די!

חזרנו אל בנגקוק לכמה ימים.

אנחנו אוהבים את בנגקוק.

שכרנו דירה נחמדה באיזור לא מתוייר (כלום כסף) וספגנו קצת את בנגקוק האותנטית. הדירה הייתה נחמדה. לא גדולה מדי. דירת סטודיו עם מיטות די נוחות. אבל היה קטע איתה. אני כמעט בטוח שלא היינו לבד בדירה.

בלילה הייתי שומע אותו. אני כמעט בטוח שזה היה ספלינטר (עכברוש יענו) או אולי ג'וק ממש ענק שאפשר לשמוע את הצעדים שלו. שמעתי אותו בכל לילה אבל לא הצלחתי לראות אותו. זריז הממזר. לא משנה, קיבלתי אותו בשלוות רוח. אולי זאת ההשפעה של הודו. ואולי עובר עלי משהו..

אחרי שספגנו את האותנטיות והספיק לנו ממנה, המשכנו למרכז העיר לקניונים העצומים (שגם אותם אנחנו אוהבים ואפילו מספרים לעצמנו שזה גם אותנטי לפעמים).

אנחנו חייבים קניונים כדי לאפשר ליאיר ללכת לאיבוד. הוא עקבי בזה. יאיר הולך לאיבוד בכל קניון בכל עיר בעולם. זאת מין מטרה כזאת שהוא שם לעצמו, אחרת אני לא יודע להסביר את התופעה.

הפעם שומר הקניון החזיר אותו אלינו והפעם הוא לא בכה. הילד מתחשל (ומתרגל).

בהחלטה של רגע רכשנו כרטיסי אוטובוס לילה אל צ'אנג מאי ושם תכננו להשתקע קצת.

הנסיעה, שארכה 12 שעות, עברה הרבה יותר טוב מהמצופה באוטובוס VIP מפנק למדי.

אנחנו כבר בימי הכריסמס. הכל מואר, יפה, מקושט וחגיגי.

אחרי כמה ימים בעיר צ'אנג מאי היפהפיה מצאנו וילה ענקית להשכרה במחיר פגז. ישר סגרנו לחודש ונכנסנו אל וילה קסומה בשכונת וילות יוקרתית כחצי שעה ממרכז העיר. בדיוק מה שהיינו צריכים.

שקט, מרחבים, פרטיות, מינימארקט, שוק מקומי קרוב ו WIFI , 7/11 והכי חשוב - מטבח מאובזר.

אווירת הכריסמס השפיעה עלינו. שלג היה חסר, אני מודה. אבל אי אפשר להישאר אדישים לאווירת החג הקסומה הזאת. החלטנו לזרום עם ההרגשה וערכנו לאחר כמה ימים מסיבת סילבסטר בבית. רק אנחנו, יחד. תכננו ארוחת גורמה מפנקת פלוס פלוס, תמר קיבלה אחריות על הקישוטים ורועי ויאיר קיבלו אחריות על הפקת הערב בדגש על תחרויות ספורט היתולי נושא פרסים (יענו משחקי חברה). תכלס הרמנו מסיבת יום הולדת של ילד בן 11 בשנות התשעים. היה שם פרה עיוורת, השחלת נר לבקבוק, תחרות הליכה עם כף בפה עם ביצה, הוצאת סוכריה מצלחת קמח בלי הידיים וכאלה (על העניין הזה של לעטוף אחד את השני בנייר טואלט ויתרנו בשל מחסור קונסטנטיבי בטיול הזה בנייר טואלט. תמיד חסר.. התחלנו לכבד אותו)

הייתה מסיבה משגעת. אני כל הזמן מתפעל מהעובדה שהילדים האלה זורמים עם כל הטמטום שלנו. העניין החמור הוא זה שנראה שהם קצת נהנים מזה. מוזר..

בחודש הזה בוילה המשגעת השלמנו לימודים לילדים, חגגנו סילבסטר, חנוכה, בישלנו, ראינו מואנה 2 בקולנוע, חזרנו לשגרת אימונים של יוגה וספורט, עשינו בינג'ים יחד ובנפרד ומדי פעם ביצענו גיחה לעיר ולאטרקציה כזאת ואחרת. חודש קסום. קשה לתאר איזה מילוי מצברים זה.

השיא הגיע כשאמא שלי הגיעה לבקר. זאת הייתה הפתעה גמורה והילדים לא ידעו שזה הולך לבוא. סבתא אמירה היקרה בילתה איתנו כשבועיים שבמהלכם נסענו איתה אל פאי, עשינו אומגות והתפנקנו במלונות ובמסעדות שווים.

סבתא אמירה הגיעה בעיתוי הזה גם לכבוד יום ההולדת של תמר. היא גם הביאה איתה כל מיני הפתעות, מתנות וברכות מבני המשפחה ומחברות של תמר בארץ וזאת הייתה הפתעה מרגשת ומיוחדת מאד.

אין על אמא שלי בדברים האלה.

סבתא אמירה מפתיעה (הילדים אחרי בכי של התרגשות)

לסיכום,

תאילנד לא זרה לנו. אנחנו מרגישים בה בנוח. טוב, היינו כאן לא מעט עם הילדים.

אני צריך לומר שזה מייצר אצלי בעיה כלשהיא. אני שם לב שכבר קצת קשה לרגש אותי.

כמה אפשר להתרגש מפיל? אומגות? סלט פאפאיה? סאוודיקה קאפונקה ....

אני בטוח שרוב מי שקורא את השורות האלו מוכן להעיף לי עכשיו כף לפנים ולהתחלף איתי מיד בלי לשאול שאלות אבל תחשבו על זה רגע, תחשבו על הדבר שאתם הכי אוהבים לאכול בעולם. יש? יופי

נדמה לכם שתוכלו לאכול אותו כל יום?

כן?

אז אתם טועים!

כל דבר, טוב ככל שיהיה, צריך למנן לכמות המתאימה. כל דבר, טוב ככל שיהיה, במינון הלא נכון יכול להימאס מהר מאד (במקרה הטוב) או אפילו לגרום לנזק (במקרה הפחות כיפי). זה נכון להכל: לאוכל, לממתקים, לסיגריות, שיר אהוב, זיקוקי דינור, סקס, ספורט, עבודה, שתיית מים, לבכות אחרי שהולכים לאיבוד בקניון, ליטוף פילים וסופלה שוקולד מה 7/11

בסוף הכל נמאס אם מגזימים. אז נראה לי שהגזמתי טיפה עם התאילנד הזה. קצת קשה לי כבר להתרגש כאן. אני מוצא את עצמי קצת אדיש לאטרקציות, קצת יותר משתעמם.. אז יאללה, זה הזמן לעוף מכאן. עוברים ללאוס.

בחרנו לעבור אל לאוס בדרך הלא קונבנציונאלית. בחרנו במעבר די קשוח של שלושה ימים כאשר יומיים מתוכם בסירה איטית על נהר המקונג העצום.

אתם רואים, זה משהו שמרגש אותי. זה משהו לצפות לו. על הדרך אל לואנג פרבאנג (לאוס) בפוסט הבא. ספויילר - יש מצב שרק אני נהניתי…

טבין ותקילין

סופלה שוקולד ב 7/11 - 27 באט

טוסט גבינה ב7/11 - 32 באט

בקבוק מים מינרלים גדול - 14 באט

כרטיס רגיל לסרט בקולנוע - 160 באט

סלט פאפאיה (סום טאם) - בין 40 ל 60 באט

בננה רוטי - בין 60 ל 80 באט

אוטובוס מבנגקוק אל צ'אנג מאי - 1135 באט לאדם

וילה לחודש - 5000 שח כולל הכל (25 דקות נסיעה מהעיר, ככל שמתקרבים לעיר המחיר עולה)

מחיר ממוצע למונית (גראב) מהבית לעיר - 130 באט (ל 4 אנשים)