ההחלטה

ההחלטה היא השלב הקריטי הראשון בהנעת תעלול שכזה. בפוסט הזה אשתף על המנועים ועל הקשיים שהביאו אותנו להחליט לצאת לטיול ארוך (נוסף) עם הילדים.

אחרי הטיול הראשון (2017) לא דמיינו שנצא שוב לכזה טיול. תמיד דיברנו על הטיול ההוא כ"חוויה של פעם בחיים". כפי שרשמתי בפרק הקודם, עם חלוף השנים, אנו צופים בעקבות הטיול איך הן מבעבעות בנו בכל תחומי החיים כמשפחה. ורק לטובה.

ההחלטה שלנו הגיעה במספר שלבים:

לפני כשנתיים (2022) צץ הרעיון לצאת שוב. אז התחלתי להניע מהלך בעבודה לקבלת חל"ת (חופשה ללא תשלום) ארוכה. הניסיון הזה לא צלח. מכל מיני סיבות שאתם בטח מכירים: חוסר בכ"א, יש הרבה עבודה, אבל בעיקר המשפט שעולה לכותרות לא מעט לאחרונה בהקשרים שונים - "זה לא הזמן".. אז קיבלתי, כי כל הטענות היו מוצדקות.. והמתנתי.

לפני כשנה, נסענו עם הילדים לחופשת בר המצווה של רועי. נסענו לתאילנד לשלושה שבועות. חופשת פרימיום כמו שלא חווינו אף פעם כמשפחה. מיד כשחזרנו החלטנו שלא יהיה טיול גדול. לא יהיה טיול מהסיבה ששלושת השבועות האלו התישו אותנו קומפליטלי. התישו ורוקנו את חשבון הבנק (55 אלף פאקינג ש"ח). באמת שהיה מעייף. כיף - אבל מעייף.

אני זוכר שהייתי צריך חופש כשחזרנו. כי ככה זה חופשות קצרות, הן אנטנסיביות, יש להן לו"ז והזמן סופר לאחור. צריך להספיק דברים ואף פעם לא רגועים. שלא תחשבו לרגע אחד שככה מתנהל טיול ארוך. אנחנו נדבר על זה בהמשך בהרחבה אבל קבלו ספויילר - טיול זה לא חופשה! שונה לגמרי.

התחילה לעלות מחשבה על להחליף בית. משהו מפנק כזה עם חצר ובריכה... המחשבה הזאת שעשעה אותנו תקופה.

עברו זמנים, ניסינו להחזיר את ההלוואה של תאילנד, לא הצלחנו לגמרי.. ואז הגיעה השבת השחורה.

ה 7.10.23 השפיע עלי חזק. כמו על הרבה מאיתנו. הוא השפיע עלי כי לא קראו לי למילואים, כי אני חשוב בעבודה (מתקן רגיש), כי לא יכולתי לעשות הרבה כדי לעזור אבל בעיקר כי הילדים שלי כבר גדולים והם עוד מעט שם. והם יהיו שם הכי חזק שהם יכולים כי ככה הם. וזה מדיר שינה מעיני.

תמר (בת 15) מדברת לא מעט על יפן. היא החליטה שהטיול אחרי הצבא שלה יהיה ביפן. משהו שם קורא לה - מובן לא?

היא קוראת, לומדת יפנית דרך אפליקציה, בודקת כמה עולה טיסה וכמה זמן היא אורכת וכל פעם באה לשתף אותי. ואני, במקום להתרגש, חושב על כל אותם מלאכים שנלחמו ונלחמים, שחולמים ומתכננים טיול אחרי צבא ושלא יצליחו לממש אותו אף פעם.

ישבתי וחשבתי עם עצמי ברגע של חשבון נפש והבנתי שאני לא יכול להרשות לעצמי לתת לה לפספס חלום שאני יכול להגשים לה עכשיו. כי מה שיקרה בעתיד לא תלוי בה וגם לא בי. אבל ההווה שלנו תלוי רק בנו. אני אקח אותה, יד ביד, לראות יפנים ביפן. לראות את הר פוג'י, לאכול ראמן אורגינל ולקנות זבל בחנות הענק של שיין! אחרי הצבא שתיסע לטימבוקטו מצידי.. אני יודע שלא אוכל לחיות עם עצמי רגע אחד שפוי אם משהו יקרה בעתיד שימנע ממנה את העניין הזה. זה לחלוטין בידיים שלי!

אז זהו, שאני לא לבד בעניין הזה. אושרת, איך לומר את זה ככה - לא השתכנעה עד הסוף. היא מבחינתה - "קח אותה לחודש ותחזרו".. יש בזה משהו.

עברו עוד זמנים...

בפסח האחרון (2024) זה קרה. יצא לנו לדבר על החיים. הכי כיף לדבר על הדברים האלה עם אושרת (הדברים האלה - חיים. חחח). ואז יצא שהטחתי בה שאלה, בלי כוונה, באמת בלי כוונה. שאלתי אותה מה היא עשתה בשנה האחרונה שריגש אותה? מה היא עשתה בשנה האחרונה שהדהים אותה, הפחיד אותה, גרם לה ללכת לישון עם חשק עז להתעורר בבוקר לפני שעוד עצמה עיניים....

היא שתקה

אחרי כמה ימים היא באה והתחילה לשאול שאלות. השאלות הרגילות שעולות בכל פעם שאנחנו רוצים לעשות משהו וחוששים. שאלות כמו: מה נעשה עם העבודה שלך, אין לנו כסף, הילדים גדולים, תמר תפספס בגרות, מה נעשה עם ארתור (הכלב שלנו) ועוד כל מיני שאלות חשובות ביותר. שאלות שזקוקות למענה. אבל מבחינתי הן לא רלוונטיות כרגע.

הן לא רלוונטיות כי אם נמשיך להתעסק בהן - לא נעשה כלום.

הדבר הכי נכון, לדעתי, הוא לקבל החלטה. אחר כך הכל יסתדר לכאן או לכאן.

ותהיה הקרבה. שיהיה ברור. אי אפשר לקבל החלטה כזאת מבלי להקריב משהו או מבלי לוותר על משהו. חייבים להבין את זה ולחבק את זה. אני מכיר לא מעט אנשים מסביבי שמקבלים החלטה כלשהי אבל לא באמת מתמסרים להקרבה שמגיעה בעקבותיה.

"אין החלטה גרועה בחיים. כל החלטה היא נהדרת אם אתה נותן את כל כולך למענה" (אושו)

החלק השני במשפט הוא העיקר לדעתי. להתמסר כל כולך להחלטה - כל החלטה. זה החלק שחסר ללא מעט מאיתנו. להבין שלרצות לרזות זה אומר לסבול קושי קרדיולוגי ולסתום את הפה אל מול מתוקים ליותר מחצי שעה. לזכות בתואר ראשון זה אומר שנים של השקעה, ויתורים על ים ופלייסטיישן ועלות לא מבוטלת של כ 15 אלף שח בשנה.. להתחתן עם בחירת ליבך זה אומר לקבל אותה כאיבר נוסף לגופך גם אם האיבר הזה הוא גיבנת וגם אם הוא קוביות בבטן (גם אנחנו עוברים שינויים אתם יודעים.. גם אנחנו לפעמים גיבנת) סתם דוגמה..

ושם זה קרה. אחרי עוד יום יומיים היא נתנה את האוקיי. יאללה מתחרבנים על זה בכל הכח. החלטנו להניע את הטיול מההבנה שזאת ההזדמנות האחרונה שלנו לעשות את זה עם הילדים לפני שכל אחד מהם פונה לדרכו. הזדמנות לנשום אותם, להיות איתם 24/7, ללמוד אותם, ללמד אותם וללמוד מהם.

על כל השאלות שעלו עדין אין תשובות.

אני לא קיבלתי חופשה מהעבודה (כי זה עדין לא הזמן..), עדין אין לנו סידור לארתור, אין כסף ותמר תפספס בגרות...

אם מעניין אתכם לדעת איך השאלות הללו יפתרו (כן או לא) ואיך התמודדנו עם עוד לא מעט סוגיות - תעקבו אחר הפרקים הבאים. אני אשתף הכל.

אבל אני אגיד לכם מה כן יש - יש החלטה!

יש תאריך 26.09.2024 (יום חמישי)

יש כרטיסי טיסה לדלהי

ויש התרגשות מבעבעת כי היא קרובה לנקודת הרתיחה..

יאיר וארתור