דלהי

אחרי מנאלי החלטנו לנסות לחוות קצת את דלהי.

דלהי מפורסמת לרוב לא לטובה. כל הסיפורים על הודו הקשה, העוני, הריחות, הביוב והחרא שזורם ברחובות - זה משם. לכן שמרנו אותה לשלב בו קצת הרגשנו הודו כבר ואולי, רק אולי נהיה מוכנים אליה יותר.

הדרך ממנאלי אל דלהי ארכה כ 12 שעות באוטובוס לילה כזה שהמושבים נוחים מאד וניתן להשכיב אותם כמעט עד מצב מאוזן (סמי סליפר). הנסיעה הייתה נעימה ורובנו נמנמנו היטב כל הדרך.

אנחנו אוהבים נסיעות לילה. למדנו שישנים בהן נהדר וגם חוסכים תשלום על לינה.

בחרנו ללון בדלהי בשכונה רכה, מערבית יחסית. הזמנו מלון לשני לילות בשכונת "האוז קאס". מלון שקרוב למטרו של דלהי (כן, יש מטרו. מטרו יפה, מודרני, יעיל וזול ממש ומגיע כמעט לכל מקום). אל המלון הגענו על הבוקר, השארנו את התרמילים למשמורת ויצאנו להרגיע את הפאניקה בקניון גדול ומרשים (DLF COURTYARD MALL) - כל המותגים היוקרתיים יש שם, אפילו ברגר קינג, kfc וסטארבאקס.. עף לנו המוח!

יש עניין עם הקניון הזה. באמת אחד המפוארים שביקרנו בהם. העניין הוא שהוא נבנה בפאתי שכונת עוני מחפיר. בדרך מתחנת המטרו אל הקניון (כ 800 מטרים) צפינו בעוני הזה וחלקנו קיבלנו את זה כמו כאפה לפנים. אנשים בתת תזונה שרועים בכל מקום, ילדים ערומים עם בטן נפוחה ישנים על איי התנועה ברחוב, חרא של פרות ובני אדם בכל צעד.. אף אחד מהם לא קיבץ נדבות אפילו. זה נראה שאלה אנשים שויתרו כבר על כל החלומות, התקוות - אם בכלל היו..

האמת היא שהרגשתי קצת רע עם עצמי שדוכני האוכל ברחוב הזה עשו לי תיאבון.. לא יפה.

אז בלב כל זה תקעו להם קניון שאפילו תיק קטן יכול להאכיל שם עשרות אנשים לחודש בערכו.

מוזר. מסתבר שלא רק אצלנו יש לפעמים שיקול דעת מוטעה אצל מקבלי ההחלטות.

היום השני היה יום מיוחד מתחילתו ועד סופו.

היום התחיל בטבילת אש במיין בזאר. זה אחד המקומות הקשוחים והסואנים בדלהי ואולי בעולם כולו. הגעתי אליו עם חששות אבל אומר לכם מעכשיו - כולם התבדו במהרה.

אני מצאתי את המקום צבעוני להפליא, מזמין, טעים, אנשים חמודים וכמובן - בית חב"ד נהדר.

טיילנו קצת ברחוב המהמם הזה (- ראו סרטון), פרטנו כסף, הזמנו כרטיסים לאוטובוס לילה ליום למחרת אל פושקר (רג'אסטן) והמשכנו הלאה לחקור את תחנת הרכבת המרכזית של דלהי - הצגה בפני עצמה ואת הרחובות הסמוכים.

היה יום נהדר. רגע - לא נגמר:

לקראת ערב חזרנו אל המלון מרוצים ומשועשעים.

הנוהל כשחוזרים למלון הוא פשוט. כל אחד שולף טלפון נייד, מתחברים ל WIFI ואף אחד לא מדבר עם השני כמה דקות. מתעדכנים..

ואז, בזווית של העין קפצה לי הודעה שאולי, רק אולי, יש סיכוי שסינואר החזיר ציוד.

עברו דקות מותחות, מרגשות ומאופקות עד שהגיעה הידיעה המשמחת. ואני - רק תנו לי סיבה למסיבה. הכרזנו בגאון על ארוחת ערב חגיגית לביזוי נשמתו של בן הבליעל והזמנו פיצה האט לחדר. ארבעה מגשים, שתי פסטות ושני לחם שום עם גבינה.

אחלה יום מרגש.

היום האחרון בדלהי - ערב חג סוכות.

פינינו את החדר בבוקר, נסענו אל בית חב"ד במיין בזאר והעברנו שם כמה שעות יפות עם ארוחת ערב חג בסוכה. רכשנו חברים חדשים ויצאנו באוטובוס לילה אל פושקר.

לסיכום

לא נורא.

עם הכנה טובה מראש זה לא נורא.

אני אישית מאד אהבתי את דלהי. אני אוהב מפגשים עם תרבויות קיצון. אני אוהב לטלטל את עצמי ואת משפחתי - הרי זהו אחד מיעדי הטיול.

לילדים? אני חושב שלכל אחד דלהי תעבור טוב אם הוא יהיה שם עם אמא ואבא שלו. אנחנו שם כדי לתווך להם את המראות שהם רואים ואת החוויות שהם חווים. וגם לקנות להם עוגה בסטארבקס כשקשה.

כשתפגשו את הילדים שלנו - תשאלו אותם על דלהי. מעניין מה הם יענו..

טבין ותקילין

אוטובוס ממנאלי לדלהי - 1300 רופי לאדם

שתי תחנות במטרו - 20 רופי לאדם

שלוש תחנות - 30 רופי

קפה קר בסטארבקס - 749,000,000 ביטקויין

ליטר מים - עדיין 20 רופי

מנת טאלי במיין בזאר - 260 רופי