Changu narayan villag

15 באוקטובר 2016

תיזהרו, אל תבואו לבכות לי אחר כך, זה פרק ארוך. תכינו איזה חטיף ומשהו לשתות (כי חטיף עושה צמא)

את הרעיון להגיע לכפר הזה קיבלנו מסיפור המסע של משפחה נפלאה, משפחת לב (הבלוג של משפחת לב -  http://leblogtrip.blogspot.com/ ). כשנפגשנו עם משפחת לב בשדה בוקר שאלתי את דויד "אז מה עושים שם כל היום?" הוא ענה לי בסיפוק רב "כלום, המון כלום - תלמדו ליהנות מזה ותתכוננו לאכול המון דאל בהאט".

טוב, מה יכול להיות רע חשבתי לעצמי..

הרעיון הוא כזה: מגיעים אל כפר (כמובן שסוגרים את זה מראש), חיים אצל משפחה מקומית בביתה הפרטי ומשתלבים בחיי היומיום הכפריים. מסייעים להם בעבודות, בניקיונות, בבישולים וכדומה. לשם התענוג הזה נותנים תרומה לבעל הבית. תרומה סמלית.
המטרה של החוויה הזאת היא בראש ובראשונה להיכנס לקצב של טיול ארוך. הקצב שאנחנו חיים בו בארץ הוא מטורף. אם ננסה לטייל בקצב כזה בטוח שנסבול. צריך ללמוד, כפי שדויד לב אמר, ליהנות מלעשות הרבה כלום. שנית, זאת דרך מצוינת ללמוד על התרבות המקומית ממקור ראשון, להתרגל לריחות, לשפה, לטעמים ולמנהגים.

אז אחרי לילה ראשון בקטמנדו ארזנו את עצמינו ועלינו על מונית (תא שירותים בתחנת הכיבוי זוכרים?) ונסענו אל הכפר שמרוחק כשעה וחצי נסיעה מזרחה אל עבר עמק קטמנדו. איך שירדנו לכפר ישר קפץ עלינו איזה בחור מקומי ודרש כשלוש מאות רופי לאדם כדי להיכנס (יש בכפר מקדש שכנראה צריך לשלם כדי להיכנס אליו). לא אלאה אתכם בפרטים אבל נפנפתי אותו באלגנטיות ונכנסנו אל הכפר..
לפי ההוראות של המארח שלנו, דורבה שמו, צריך לרדת בירידה, לפנות ימינה למדרגות אחרי בית הספר המקומי עד שמגיעים לעץ ענק, לפנות שמאלה וללכת כמאתיים מטרים עד שרואים בית כחול - ברור לכם שהלכנו לאיבוד נכון?
חצי שעה, לחות שממיסה תל אביבים, 18 ק"ג עלי, 14 על אושרת ויאיר אחד על הכתפיים..
בסוף הגענו, דורבה חיכה לנו, לקח אותנו לחדר שלנו - שני מזרונים על הרצפה ושלושים ושניים עכבישים על הקיר - כיף!
בהתחלה חשבנו שנהיה כאן לבד אך לא עברה שעה והצטרפו אלינו זוג מצרפת וזוג מהולנד. עליהם ידובר בהמשך.

אין דברים כאלה, הם חיים כאן כמו מלפני 470 שנה רק עם wifi. בתים פשוטים, מים צריך להביא מהמעיין ולמלא במיכלים, היגיינה (מה זה?) ירודה, בעלי חיים מסתובבים חופשי בכל מקום, הכל על הרצפה (לא מכירים כאן חוק שלוש שניות, כאן זה חוק שלוש שנים), עלוקות בכל מקום, נחשים, עכבישי ענק, פרפרים בגודל של ציפורים ומה לא.. ואתם יודעים מה? כולם מאושרים! כולל אנחנו, האושר והשלווה שלהם מידבקת.

בוקר ראשון, התעוררנו לארוחת בוקר (ביצה קשה וצ'אפטי - כמו לאפה קטנה וכוס תה). היום, אומר לנו דורבה, זהו יום קציר האורז השנתי שלנו, יורדים לשדה לקצור אורז - מי בא?
מאחר וזאת הליכה של שעה אל השדה המשפחתי ועבודה של עוד כארבע שעות, הוחלט שרועי ואני נרד לעבודה. ישבנו לארוחת בוקר שנייה (דאל בהאט, כשעתיים אחרי ארוחת הבוקר הראשונה, מוזר..), הצטיידנו והתחלנו ללכת. איזו דרך מטורפת.. בתוך הג'ונגל, בירידה תלולה, בין נחלים, בתוך הבוץ. רועי דפק גלבות על ימין ועל שמאל ואני רק מקרקר עליו... מסכן, לא עברנו חצי דרך וכבר הוא אומר לי "אבא, לא כיף לי, אני רוצה לחזור". איזה לחזור? אמרתי לו, גם אם ארצה אני לא יודע את הדרך חזרה.
המשכנו ללכת, רועי היה אמיץ וכולו מכוסה בבוץ מהנפילות עד שהוא הביא את נפילת חייו - תארו לכם, טרסות של אורז, שני מטר של ענפים בתוך מים ואנחנו הולכים בין לבין על סוללות של בוץ. רועי הולך לפני ופתאום... אין רועי!
אני מסתכל ימינה, שמאלה, למטה - ושם רועי שוכב לו מעוך בתוך ענפי אורז מכוסה מים.. איך אפשר לא לצחוק???
לאחר הליכה של כארבעים דקות הגענו, איזה מקום יפה! מיד נכנסנו לעניינים, קיבלנו מין מגל קטן (סכין מעוגלת) מתוצרת ביתית, קיבלנו הסבר קצר ויאללה לעבודה.
וכך יצא שרועי ואני עובדים בשדה, רועי עובד ללא הפסקה, נהנה מכל רגע, רואה מלא סוגים של חיפושיות ענק, תולעים, עכבישים, ציפורים - שלא ראה בחייו (וגם אני לא), ואני מסתכל עליו, עובד עם עוד תשעה הודים, חמישה נפאלים, שני צרפתים ושני הולנדים ויש לי דמעות בעיניים. זה בדיוק מה שרציתי בשבילו כשחשבתי על הטיול הזה. שיתרגש, שיחווה, שיחשף לתהליכים ודינמיקות שכנראה לא יחשף אליהם בשגרת החיים הרגילה שלנו (אייס מול). שיחק אותה הבחור, אפילו ההודים החרוצים התפעלו ממנו, ואני - כרגיל, גאה בילד הזה.