
Changu narayan villag
15 באוקטובר 2016
תיזהרו, אל תבואו לבכות לי אחר כך, זה פרק ארוך. תכינו איזה חטיף ומשהו לשתות (כי חטיף עושה צמא)
את הרעיון להגיע לכפר הזה קיבלנו מסיפור המסע של משפחה נפלאה, משפחת לב (הבלוג של משפחת לב - http://leblogtrip.blogspot.com/ ). כשנפגשנו עם משפחת לב בשדה בוקר שאלתי את דויד "אז מה עושים שם כל היום?" הוא ענה לי בסיפוק רב "כלום, המון כלום - תלמדו ליהנות מזה ותתכוננו לאכול המון דאל בהאט".
טוב, מה יכול להיות רע חשבתי לעצמי..
הרעיון הוא כזה: מגיעים אל כפר (כמובן שסוגרים את זה מראש), חיים אצל משפחה מקומית בביתה הפרטי ומשתלבים בחיי היומיום הכפריים. מסייעים להם בעבודות, בניקיונות, בבישולים וכדומה. לשם התענוג הזה נותנים תרומה לבעל הבית. תרומה סמלית.
המטרה של החוויה הזאת היא בראש ובראשונה להיכנס לקצב של טיול ארוך. הקצב שאנחנו חיים בו בארץ הוא מטורף. אם ננסה לטייל בקצב כזה בטוח שנסבול. צריך ללמוד, כפי שדויד לב אמר, ליהנות מלעשות הרבה כלום. שנית, זאת דרך מצוינת ללמוד על התרבות המקומית ממקור ראשון, להתרגל לריחות, לשפה, לטעמים ולמנהגים.
אז אחרי לילה ראשון בקטמנדו ארזנו את עצמינו ועלינו על מונית (תא שירותים בתחנת הכיבוי זוכרים?) ונסענו אל הכפר שמרוחק כשעה וחצי נסיעה מזרחה אל עבר עמק קטמנדו. איך שירדנו לכפר ישר קפץ עלינו איזה בחור מקומי ודרש כשלוש מאות רופי לאדם כדי להיכנס (יש בכפר מקדש שכנראה צריך לשלם כדי להיכנס אליו). לא אלאה אתכם בפרטים אבל נפנפתי אותו באלגנטיות ונכנסנו אל הכפר..
לפי ההוראות של המארח שלנו, דורבה שמו, צריך לרדת בירידה, לפנות ימינה למדרגות אחרי בית הספר המקומי עד שמגיעים לעץ ענק, לפנות שמאלה וללכת כמאתיים מטרים עד שרואים בית כחול - ברור לכם שהלכנו לאיבוד נכון?
חצי שעה, לחות שממיסה תל אביבים, 18 ק"ג עלי, 14 על אושרת ויאיר אחד על הכתפיים..
בסוף הגענו, דורבה חיכה לנו, לקח אותנו לחדר שלנו - שני מזרונים על הרצפה ושלושים ושניים עכבישים על הקיר - כיף!
בהתחלה חשבנו שנהיה כאן לבד אך לא עברה שעה והצטרפו אלינו זוג מצרפת וזוג מהולנד. עליהם ידובר בהמשך.
אין דברים כאלה, הם חיים כאן כמו מלפני 470 שנה רק עם wifi. בתים פשוטים, מים צריך להביא מהמעיין ולמלא במיכלים, היגיינה (מה זה?) ירודה, בעלי חיים מסתובבים חופשי בכל מקום, הכל על הרצפה (לא מכירים כאן חוק שלוש שניות, כאן זה חוק שלוש שנים), עלוקות בכל מקום, נחשים, עכבישי ענק, פרפרים בגודל של ציפורים ומה לא.. ואתם יודעים מה? כולם מאושרים! כולל אנחנו, האושר והשלווה שלהם מידבקת.
בוקר ראשון, התעוררנו לארוחת בוקר (ביצה קשה וצ'אפטי - כמו לאפה קטנה וכוס תה). היום, אומר לנו דורבה, זהו יום קציר האורז השנתי שלנו, יורדים לשדה לקצור אורז - מי בא?
מאחר וזאת הליכה של שעה אל השדה המשפחתי ועבודה של עוד כארבע שעות, הוחלט שרועי ואני נרד לעבודה. ישבנו לארוחת בוקר שנייה (דאל בהאט, כשעתיים אחרי ארוחת הבוקר הראשונה, מוזר..), הצטיידנו והתחלנו ללכת. איזו דרך מטורפת.. בתוך הג'ונגל, בירידה תלולה, בין נחלים, בתוך הבוץ. רועי דפק גלבות על ימין ועל שמאל ואני רק מקרקר עליו... מסכן, לא עברנו חצי דרך וכבר הוא אומר לי "אבא, לא כיף לי, אני רוצה לחזור". איזה לחזור? אמרתי לו, גם אם ארצה אני לא יודע את הדרך חזרה.
המשכנו ללכת, רועי היה אמיץ וכולו מכוסה בבוץ מהנפילות עד שהוא הביא את נפילת חייו - תארו לכם, טרסות של אורז, שני מטר של ענפים בתוך מים ואנחנו הולכים בין לבין על סוללות של בוץ. רועי הולך לפני ופתאום... אין רועי!
אני מסתכל ימינה, שמאלה, למטה - ושם רועי שוכב לו מעוך בתוך ענפי אורז מכוסה מים.. איך אפשר לא לצחוק???
לאחר הליכה של כארבעים דקות הגענו, איזה מקום יפה! מיד נכנסנו לעניינים, קיבלנו מין מגל קטן (סכין מעוגלת) מתוצרת ביתית, קיבלנו הסבר קצר ויאללה לעבודה.
וכך יצא שרועי ואני עובדים בשדה, רועי עובד ללא הפסקה, נהנה מכל רגע, רואה מלא סוגים של חיפושיות ענק, תולעים, עכבישים, ציפורים - שלא ראה בחייו (וגם אני לא), ואני מסתכל עליו, עובד עם עוד תשעה הודים, חמישה נפאלים, שני צרפתים ושני הולנדים ויש לי דמעות בעיניים. זה בדיוק מה שרציתי בשבילו כשחשבתי על הטיול הזה. שיתרגש, שיחווה, שיחשף לתהליכים ודינמיקות שכנראה לא יחשף אליהם בשגרת החיים הרגילה שלנו (אייס מול). שיחק אותה הבחור, אפילו ההודים החרוצים התפעלו ממנו, ואני - כרגיל, גאה בילד הזה.



זכינו להיות בכפר בזמן הקציר, הזדמנות של פעם בשנה..
כשחזרנו לכפר (אחרי טיפוס מפרך בעלייה) חיכו לנו נשות הכפר עם מזון אנרגיה. צלחת עם אורז תפוח (כמו שבתוך ה"טעמי") ומין תערובת קטניות מטובלת - טעים ומזין.
כעיקרון, לא חייבים לעבוד כאן, רק אם רוצים. זאת דרך נהדרת ללמוד על התרבות המקומית, להעביר את הזמן וגם לבצע פעילות גופנית.
בימים שלאחר מכן עבדנו בעיקר בגינת ירק מטמטמת של קישואים, כרוביות, גזרים, מלפפונים ועגבניות. כל יום כשעתיים שלוש עבודה, באיזי איזי, תוך כדי דיבורים כל אחד על ארצו שלו, לומדים האחד על השני, מחליפים מידע ונהנים מהזמן. ניכשנו עשבים, תיקנו את היריעות המגינות מהשמש והגשם, הקמנו גדר וכל זה . כאן באו לידי ביטוי הכישורים שרכשתי מהעבודה בתחנת הכיבוי, שהרי שם לוחמי האש עושים כמעט הכל בעצמם. התיירים התרשמו ואני נהניתי מהיחצנו"ת למדינת ישראל.



בין לבין שוטטנו לנו בכפר ובסביבתו, השקפנו על המקומיים והם נעצו בנו עיניים, ציחקקו והתרגשו. כל כמה מטרים הילדים מתכופפים לסלק איזו עלוקה מכפות הרגליים (כיף, כבר אמרנו?)
אחר הצהריים, כמנהג, עלינו אל הכיכר המרכזית בכפר כדי לשתות צ'יה (יענו תה עם חלב) וגלידה לילדים (בערך 50 אגורות והם מרגישים שזכו בלוטו). המקומיים כבר למדו להכיר אותנו והחלו למכור לנו במחיר של מקומיים, ממש נחמד.





בין לבין הטיולים והעבודות, מנהלים שגרת חיים כפרית (עם wi fi חחח), כביסות - ממי הנהר עם הנשים המקומיות, שירותים - אין מים זורמים, אז עושים היכרות טובה ומפתיעה עם מה שיוצא. הילדים היו מוקסמים מהיצירות שלהם בשירותים.
הזוגות ששהו איתנו בבית הם מקסימים, התחברנו מיד. פרנסאוה ואמיולין (כמו מר אמיולין מהמומינים) הם זוג צרפתים שבאו לטייל כחצי שנה בנפאל - מתוקים להפליא. סיבא וג'ולי הם זוג אקדמאים מהולנד, הגיעו אל נפאל מהודו ומטיילים בתקציב נמוך בשיטה של התנדבויות. כל היום היינו יחד, טיולים, צ'יה אחרה"צ, עבודות, ארוחות ומשחקים.
עכשיו הארוחות - תשמעו, היה מאתגר (אני מתכוון עינוי). ביום יומיים הראשונים אמרנו איזה יופי, דאל באהט, אפשר לחיות עם זה.. אחרי שבוע נמחק לילדים החיוך מהפרצוף וכל כפית של אורז העלתה לתמר את אפקט ההקאה (עכשיו, אתם מכירים אותי - זה מאד משעשע אותי אבל מסכנים, היה צריך לעשות משהו בנדון).
החלטנו שניקח את העניינים לידיים והצענו לזוגות שאיתנו שנכין משהו בקטנה למחר, לקחנו ביצים, תפוחי אדמה וקנינו ירקות. קצצנו סלט ירקות ומעכנו את התפו"א עם הביצים יחד (אצלנו קוראים לזה ממוחחים) - איזה אושר היה במטבח.
יום אחר כך החלטנו להכין שקשוקה. אושרת ניצחה על המהלך ושברנו להם את הגב, למקומיים וגם לתיירים שאיתנו.
בימים שלאחר כן ההולנדים הכינו צ'יפס טעים, הצרפתים הכינו קרפ צרפתי והשהות הפכה לנעימה אפילו עוד יותר..
מנוקה, בעלת הבית, שיתפה פעולה עם המגמה והבטיחה להכין לנו מומו, מאכל מקומי נפוץ, כופתאות בצק עם מגוון מילויים והכל מאודה וטעים טעים..













שוב התמזל מזל ויצא שהגיע חג בנפאל, חג דאסאי, שזה יותר כמו פסטיבל של עשרה ימים שבכל יום מקיימים מנהג אחר. איזה פוקס יצא לנו. המנהג הראשון של החג הוא שחיטת באפאלו. קמנו מוקדם בבוקר (רק הגברים) וצעדנו אל הכפר הסמוך להשתתף בחגיגה. המקומיים ערכו טקס וחגגו, בירכו קצת, הביאו באפאלו, ואז הגיע איזה בריל מקומי עם חרב, ניגש אל הבאפאלו, ליטף אותו ובלי הודעה מוקדמת ובלי להתבלבל ערף לו את הראש במכה אחת!!!
(תפסתי את הכל בוידאו אך לא אפרסם כאן את התמונות כי אני מתחשב ברגשות הצופים {וגם מטעמי כשרות חחח})
את בשר הבאפאלו חילקו בין תושבי הכפר למאכל. הצרפתי וההולנדי נהיו לבנים וכמעט הקיאו את נשמתם, לקח להם יום להתאושש מזה. התפתחה שיחה בינינו על המנהג. זה אמנם נראה במבט ראשון מנהג ברברי ופרימיטבי אבל כשחושבים על זה... אנחנו (בחברה המערבית) שוחטים מגוון רחב של בע"ח, מליונים על גבי מליונים בשנה, זה שאנחנו לא רואים את זה קורה לא הופך את זה לבסדר. המקומיים עורכים את הטקס הזה פעם בשנה ומכבדים מאד את המעמד. מעניין.
ביום השני לפסטיבל שוחטים עז בכל בית, היה קשה להסתיר את זה מהילדים, עזים שחוטים בכל מקום, רועי מאד התעניין בתופעה, ליוויתי אותו והסברתי לו מה ולמה וזה עבר יפה מאד.
בערב העז הייתה על צלחתי, טיבול טוב, בשר קשה, לא רוצה עוד פעם!




הפרידה, להפתעתי, לא הייתה קלה, בשבועיים צברנו המון חוויות נעימות יחד עם אנשים מקסימים שאין לי ספק שנישאר בקשר בעתיד. ערב לפני העזיבה הלכנו יחד למסעדה מקומית לחגוג. איזה אנשים נפלאים..



יש לנו המון תמונות וסרטוני וידאו (תודות לגופרו שסבתא קנתה לנו) ותאמינו לי שאני מרחם עליכם כאן ולא מפרסם עשירית מזה, אבל הנה עוד קצת כאן למטה בגלריה.
לסיכום, אוףףף, גם אני התעייפתי..
החוויה בכפר הייתה עוצמתית, מחשלת, מגבשת ובעיקר מעניינת.
מכאן אנחנו עוברים ללילה אחד בקטמנדו, במיוחד כדי לקחת את הילדים למסעדה מערבית שיאכלו מה שהם רוצים (הבטחנו) ומשם לוקחים אוטובוס של כתשע שעות לעיר הקיט פוקהרה. תכלס, עכשיו מתחילים את הטיול..
עברו רק שבועיים, שבועיים עמוסים ומלאים, אנחנו מתגעגעים מאד למשפחה ואני מתגעגע במיוחד לעבודה שלי. החברים שלי לכבאות חסרים לי מאד..
שימרו על עצמכם באשר אתם ותזכרו - יש לנו ארץ נהדרת!!